חזרתי

24/8-5/10-2009 מתארחת משפחת בורדן ב Kirikiri שבצפון האי הצפוני

שהיתי אצל משפחת בורדן: קאתרין, לוק וארבעת ילדיהם: מאריון (18) פוליין (16) שנסעה לישראל ל 5 שבועות, תומס (14) וגיום (12). 6 שבועות משמעותיים מאוד ונפלאים.
הם חיים חיים פשוטים בחווה שמספקת את רוב צרכיהם ואת העודפים הם מחלקים ומחליפים עם שכנים ומכרים בעיר.

הביבר שלהם כולל:
פרה ועגל בן שנה שהם גמלו אותו לאחרונה כיוון שהם קיבלו עגלה (קיבלו, לא קנו!! מחבר שמגדל בקר מיוחס, ואותה עגלה שהוא מסר להם - הוא לא יודע מי האב ולכן הוא לא יכול למכור אותה או משהו כזה...)
כ 40 תרנגולות ותרנגולים חופשיים בשטח ענק.בשבוע האחרון לשהותי שם בקעו 10 אפרוחים חדשים (התרנגולות דגרו 21 יום בהם כמעט ולא אוכלו ושתו. הן הופרדו מהשאר כיון שתרנגולות שרואות אחת מהן דוגרת, מעודדות לדגור גם ואז הן מפסיקות להתיל ביצים).
6 חזירים מסוג קוני-קוני (שני הורים וארבעת גוריהם). וכנראה שהנקבה שוב בהריון
8 חזרזירונים שהם קיבלו מחווה אחרת בה הרגו בטעות את האמא שלהם (כשהם היו בני ארבע ימים)
3 עזים (נקבות) שלושתן בהריון
4 כבשים (גם בהריון)
2 שרקנים
טלה - אותו הביאו אליהם השכנים כשהיה בן יום כיון שאמא שלו שהמליטה שני טלאים דחתה אותו (הוא עדיין יונק, אך כבר לא צריך לקום בלילה להאכיל אותו)
שתי כוורות דבורים
מיסטי החתולה שמגרגרת מצחיק (היא חורקת כשהיא מגרגרת)
שיאור (ללחם)
אה - וצבת מיים שהיתה בבריכה קטנה כשהם קנו את החווה

יש כאן שיגרה כללית ש"מופרעת" מפעם לפעם מכל מיני סיבות
לוק ואחד הילדים (בתורנות) הולכים לחלוב את בותנדר (הפרה) בסביבות 6:30 בבוקר.
הילדים לומדים בבית משבע בבוקר עד הצהריים (home schooling).בשמונה וחצי בערך אוכלים ארוחת בוקר, ובהפסקת 10 הם מאכילים את התרנגולות, מוציאים את העיזים לרעות באיזורים בהם העשב גבוהה, משחקים פינג פונג או סתם משתוללים בחוץ.
אחרי ארוחת צהריים הם עובדים בחווה. אם זה בגינת הירק, בהעברת החיות ממכלאה אחת לאחרת - יש שפע אין סופי של משימות.

בין 7 ל 8:30, נהינתי לבצע משימות שדרשו עבודה פיסית מאומצת לדוגמא:
עזרתי ללוק בהעברת ערימות עצומות של עשבים שלוק עישב - לבור שהיה בשטח. עבודה פיסית קשה ליד הנחל שזורם בשטח שלהם, שאחריה ארוחת הבוקר טעימה אפילו יותר.
כשסיימנו עם הנחל, לוק ותומס התחילו לבנות שירותי קומפוס, כשהדבר הראשון זה לחפור את המקום בו ייערם הקומפוס, אז העזרה שלי היתה בפינוי האדמה אותה לוק חופר, זה לקח משהו כמו שבוע לחפור את הבור (בין שעה וחצי ל 3 שעות ביום) הם כמעט סיימו.

אחרי ארוחת הבוקר, לעיתים ביצעתי משימות אותן יכולתי לבצע לבד (לדוגמא: הכנתי מוטות במבוק באורך של 3 מטר אותם "שתלתי" יותר מאוחר בערוגה בה נשתלו וישתלו עגבניות (הן יתמכו ע"י הבמבוק), איסוף מחטי אורנים מיער סמוך על מנת לחפות את השבילים בין הערוגות, ליקוט זרדים קטנים להבערת האח....)
או שנשארתי בתוך הבית - קראתי, כתבתי.
ולעיתים הלכתי לעיר (חצי שעה הליכה) - לסיפריה שם אני יכולתי להתחבר לאינטרנט.

נהינתי להכין כל מיני מאכלים (לא טיבעונאים - חזרתי לתזונה צימחונית מבושלת - כאשר אני יודעת ורואה באילו תנאים מעולים הפרה והתרנגולות חיות ומטופלות.)
אז לפעמים בישלתי, אפיתי וועזרתי בהכנת האוכל.
הערת בניים לגבי טבעונאות - אין לי ספק שכשאחזור לחיי שיגרה אחזור גם לאכול אוכל טיבעונאי חי ציבעוני ומרענן - אני מתגעגעת ומרגישה את ההבדל אך ניהנית גם מהאוכל שמכינים כאן.

למדתי בערך - לחלוב (למרות שהפסקתי להצטרף אליהם לחליבה כיוון שאני הרבה יותר איטית מהם ומעכבת אותם), להכין חמאה, גבינה לבנה ויוגורט ובגדול גם להכין גבינה קשה אם כי התהליך ארוך אך פשוט).

הם שומרים שבת - ביום שישי אחה"צ קאתריין, מאריון ואני הכנו את האוכל לשישי ושבת. בשבת הם קמים מאוחר, בד"כ קאתרין ולוק קמים להאכיל את החיות וחוזרים לישון.
הם מבלים את השבת בבית, מדברים, משחקים ובערב רואים סרט (עם גלידה שמאריון הכינה בתחילת השבוע)

ביום ראשון הם קמים קצת יותר מאוחר משאר ימות השבוע, הילדים לא לומדים ועובדים קצת בחוץ. הם נוהגים להזמין מישהו לארוחת הצהריים, ואחה"צ הם רוכבים על אופניים לעיר לשחק פריסבי (כאשר מזג האויר מאפשר זאת).

קשה לי לתאר במילים מדוע הרגשתי אצלהם כל כך טוב, אך אנסה,
אני חושבת שחלק גדול מזה זו הפשטות, העבודה המשותפת והתמימות שלהם - אני לא בטוחה שתמימות היא המילה הנכונה, הם לא מנותקים מהמציאות הם יודעים באיזה עולם הם חיים, אלא שהם בוחרים לחיות ללא הציניות והניכור, הם בוחרים לא לראות טלויזיה, לא להתחבר לאינטרנט - הבידור אותו הם "צורכים" הוא ברובו תמים - הם צופים בסידרה בית קטן בערבה, הם קוראים ספרים עם סיפורי גבורה ומעשיות של גיבורים מתקופת ישו או קום המדינה, הם משחקים ביחד.

הילדים מאוד בוגרים ואחראים (כשאני כותבת ילדים אני מתכוונת לתומס וגיום בגלל גילם הצעיר) - נהינתי במיוחד לעבוד עם גיום וללמוד ממנו.
הם דנים ביחד על משימות שצריך לבצע בחווה, כשלוק פוסק רק במידה ויש חילוקי דיעות דבר שכמעט לא קרה. כשלאחד הילדים יש רעיון לבצע משהו, לבנות משהו - לוק וקאתרין ויתר האחים מעודדים אותו לנסות ולבצע את הרעיון ללא ביקורת ו "הוצאת הרוח מהמפרשים".

סיפור מצחיק שקרה - דרך הגישה לבית שלהם לא סלולה ויש בה מהמורות רבות.
באחד הבקרים העלתי רעיון להשתמש באדמה שנחפרת לשירותי הקומפוס, כדי למלא את המהמורות (זו אדמה עם שיברי סלעים, אך בעיקר אדמה) לוק שהתלהב מהרעיון מילא שניים מהחורים שקרובים לבית. - כל זאת לפני ארוחת הבוקר.
אחרי ארוחת הבוקר אני הלכתי לעיר וקבעתי עם קאתרין מקום מפגש כיון שהיא תכננה לעשות קניות באותו יום.
כשנפגשנו - מאריון אמרה לי שיש לה סיפור והצביעה על גלגלי המכונית שהיו מלאים בבוץ בצבע האדמה שנחפרה.
ומייד הבנתי (ירד גשם באותו בוקר) ולמרות שהרגשתי מאוד לא נעים שגרמתי להם לעוד עבודה שלא היתה מתוכננת באותו יום, כולם קיבלו את זה ברוח טובה וכולנו למדנו משהוו מהניסיון הזה.

בכל אופן, זה לא שזו הפעם הראשונה שאני שוהה במחיצת אנשים שחיים כך - בפשטות (במידה זו או אחרת), באחריות בידורית, בתמיכה הדדית ועבודה משותפת אך זו הפעם הראשונה שאני חייה תקופה ארוכה (יחסית) עובדת איתם, אוכלת, משחקת, נחה, ומצאתי שאני אוהבת את החיים האלו,
ושלמרות שאין "עבודה" קונבנציונאלית שצריך לקום וללכת לעבודה - יש איזושהי מסגרת של שיגרה וכל הזמן יש מה לעשות ולחדש ולבנות ולתחזק.
ולמרות שחודש זו תקופה קצרה מאוד - אני מרגישה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי להצליח להגשים (וכן אני יודעת שלא הכל ורוד ושיש המון קשיים ומיכשולים בצורת חיים כזו, ושכן צריך למצוא איזושהי הכנסה אך אני בטוחה שאמצא את הדרך).

אז כפי שכתבתי - ששת השבועות הנ"ל היו משמעותיים מאוד מבחינתי, נהינתי בהם מאוד ולעתים רבות הרגשתי "ואו זה שיא הטיול"
כשלושה ארבעה ימים לפני שעזבתי אותם הרגשתי שלא מתחשק לי להמשיך לטייל, שאני לא רוצה לחוות כרגע עוד חווית חיים בחווה, כיון שהחוויה האחרונה היתה כל כך טובה - לא רציתי להוסיף או לגרוע ממנה.
לכן החלטתי להקדים את החזרה שלי ארצה. כיון שהטיסה חזרה עוצרת בתאילנד ואני עדיין רוצה לטעום דוריאן... אשהה בתאילנד 10 ימים ואחזור לארץ כחודשיים מוקדם יותר.

אני מפרסמת את הרשומה מהסיפריה של אוקלנד, מחר זה היום האחרון שלי שם למטה (down under).
מצחיק - עכשיו זה האביב כאן, וביום רביעי אגיע לסתיו - דילגתי על הקיץ.... אני מתגעגעת לאבטיח, אולי נשארו עוד קצת אבטיחים בארץ?

נתראה בקרוב.
נ.ב
אוסיף תמונות בהמשך (יש כאן המון אנשים שמחוברים לאינטרנט והכל מאוד איטי).

15-24/8/2009 - אוקלנד - ללא תוכן כרגע

כנ"ל

14/7-10/8 מתארחת אצל אנדרו ב beenligh

בקרוב....
טוב אולי לא כל כך אך אכניס תוכן כשאחזור לארץ

Magnetic Island 8/7/2009-13/7/2009 מתארחת אצל הוייט ופוגשת את כריס

אני כותבת את הרשומה הזו באוטובוס - בדרך חזרה לבריסבן, לאחר 5 ימים ששהיתי במגנטיק אילנד והתארחתי אצל הוייט.
במבט לאחור - בחמישה ימים האלו, הונחו מול פני מספר מראות, ומן הסתם זה לא נעים במיוחד לראות זאת, אך מצד שני אני מרגישה ומקווה שעצם ההשתקפות הזו שראיתי תגרום לאיזשהו שינוי.

הוייט (Hoyt) אחד האנשים המוזרים שפגשתי כאן.
הוא פנסיונר בן 70, אמריקאי שבשנות ה-70 היגר לניו-זילנד וב 2001 הגיע לאוסטרליה. למרות שהוא עזב את ארה"ב בשנות ה 70 הוא נוהג לספר לכל מי שהוא פוגש:
When i left the USA, i voted with my feet. As you may recall, there used to be too many Bushes, and not enough trees - Thank goodness that joke's history now!.
הוא טייל ומטייל הרבה בעולם.
הוא זבלן וחסכן בצורה מוגזמת לטעמי (וגרמה לי להרגיש רתיעה בשלב מסויים)
הוא מארח המון, כרגע מתארח אצלו ג'ורג (יורי) חבר רוסי בעל אזרחות של ניו-זילנד (שניסה למצוא עבודה באוסטרליה ללא הצלחה ויחזור לניו-זילנד בעוד שבוע). ביום שני אמורה להגיע לכאן בחורה מצרפת, ועוד מישהי שלא הבנתי אם היא תגיע ומתי. ובנוסף יש פה דיירת שגרה באחד החדרים אך בקושי רואים אותה.

כעבור 3 ימים אצלו הרגשתי שאני רוצה להמשיך הלאה.
חלק מהדברים שלא אהבתי בהתנהגותו היו בעצם השתקפויות של דברים שאני נוהגת לעשות.
בסופו של דבר עזבתי בזמן - באותם יומיים נוספים היה לי מפגש מעניין שאספר עליו בהמשך (וגם חיכיתי לתשובה מהמקום הבא שאני בדרך אילו עכשיו)

למרות שבשלב מסויים היתה לי הרגשה של 'אני לא יכולה להשאר כאן יותר' - היו לי מספר רגעים טובים וחויות נחמדות עם הוייט.
בערב הראשון ששהיתי אצלו, היתה לנו שיחה ממש טובה ולפני שהלכנו לישון הרגשתי רצון לחבק אותו - וכך נפרדנו.

חוייה טובה אחרת שאזכור - הלכנו בבוקר לחוף מרוחק, עם שיחות נחמדות במהלך ההליכה. בדרך חזרה החלטנו לתפוס טרמפ. לאחר רבע שעה שאנשים לא עצרו לנו - החלטתי בני לבין עצמי שאני מוכנה (מבחינת רצון ומבכינת מוכנות נפשית אפשר לומר) להשטתות - וסיפרתי לו על שיר הטרמפים (שלמדתי מאופק). שרתי אותו, וכשהוייט התחיל לרקוד הצטרפתי אליו לריקוד.
לאחר שסיימתי לשיר (ולנגב דמעות מהעניים) המכונית השניה שעברה עצרה לנו! זה היה כיף (ומביך אך כאמור הייתי מוכנה לכך).

למחרת שוב בדרך חזרה מטיול שעשינו, התקדמנו בהליכה אך כשמענו מכונית ניסינו לתפוס איתה טרמפ. בשלב מסויים הוצאתי את חלילית וסתם חירבשתי צלילים תוך כדי הליכה(בשקט ככל האפשר- מאוד עצורה ודומעת) בשלב מסויים הוייט הציע להפסיק להתקדם ולהתמקד בעצירת טרמפ, וזה היה קצת מייאש שאנשים לא עצרו (ולא ברור לי למה, רוב המכוניות שעברו הן של נופשים שלא ממהרים לשום מקום...). שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסות שוב לשיר את שיר הטרמפים אך הוא רצה לשיר שיר אחר (משהו בהודית) אז אני "ניגנתי" משהו ברקע.

זה לא ממש עבד הפעם (חשבתי על זה אח"כ, שהשיר ההודי פחות שמח וקופצני (ואפילו מסתיים בשאנטי שאנטי) לעומת ההבה נגילה של שיר הטרמפים, ומה שגרם לאנשים לעצור אחרי ששרנו ורקדנו אותו זו אותה רוח שטות שעוד נראתה בפנים ובעניים - אם כי שני נסיונות לא מספיקים כדי להסיק מסקנות...)

הערת ביניים לגבי הדמעות - כל פעם שאני מנגנת, רוקדת, משתטה או משתפת מישהו ברגשות אמתיים שאני חשה - או בקיצור כל פעם שאני נותנת למשהו פנימי אצלי לצאת החוצה ולהתבטא זה מלווה בלחלוחית עד דמעות שזולגות לי מהעניים - ואני שונאת את זה! (זה מזכיר לי תכונה נוספת, - שכשאני שמחה ומתרגשת, או כועסת ומתוסכלת (בדרך כלל בוויכוח) - גם אז שק הדמעות שלי נפרץ (עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה ווחושבת על זה, אולי בגלל זה אני שונאת ונמנעת מויכוחים? ולא ממש אוהבת ללכת לארועים (חתונות וכאלו...)? )

מפגש מעניין נוסף שהיה לי כאן באי היה עם כריס.
את כריס פגשתי ביום שישי אחה"צ ב"שוק" - דוכן אחד של פירות וירקות , דוכני אוכל ומאפים בייתיים, דוכני פיציפקס וכו'. זהו יותר מפגש חברתי שבועי של תושבי האי (חיים כאן כ 2000 תושבים).
הלכתי לדוכן של ספרים משומשים לחפש ספר קריאה - והתחלתי לדבר עם המוכרת לאחר ששאלה איזה סיגנון ספרים אני אוהבת לקרוא.
כששמעה שאני מישראל היא סיפרה לי שהיא יהודיה באמונתה (אך לפי מה שהבנתי ממנה היא לא סיימה את תהליך הגיור האורטודוכסי).
היא סיפרה לי על איך היא נחשפה לי ליהדות לפני כ 20 שנה כשחייה 6 שנים ביפן יחד עם ישראלים (מכרה תמונות ביחד איתם) וכמה שהרגישה נוח ואהבה אותם.
תוך כדי שיחה ראיתי את הוייט מחפש אותי, קראתי לו והכרתי לו את כריס, והוא אמר שצריך ללכת, וזה התאים לי כי הייתי קצת עייפה.
אך קבעתי עם כריס שאבוא אליה הביתה למחרת להמשיך לדבר ולשמוע שירים בעיברית (יש לה קלטת אחת של שירים בעיברית מאותה תקופה נוסטלגית מבחינתה, שהיא דיקלמה לי מהם כמה משפטים).

בצהריים כשכריס באה לקחת אותי אליה, קבעתי עם הוייט שהוזמן (והזמין גם אותי) למסיבת יום הולדת אחה"צ, שיעבור דרך כריס (שגרה מאוד קרוב לבית בו תערך המסיבה) ואצטרף אליו במידה ואחליט שאני רוצה לבוא (לא ידעתי עדיין אם אני רוצה ללכת למסיבה).
כריס גרה ב shed - שזה בעצם מחסן ענק שהוסב לבית (כמו הבית של וונסה ודייב). הבית שלה נראה כמו ג'אנקיה אחת גדולה - מלאה חפצים שונים (אותם היא מוכרת ב (eBay וספרים ובלגן - ולא נעים בכלל למגורים (בגלל ההזנחה לא בגלל שזה מבנה של מחסן).
הייתי אצלה משהו כמו שעתיים - כשרוב הזמן כריס דיברה, סיפרה ונזכרה בנוסטלגיה בחברים הישראלים שהיו לה, ובאהבתה ליהדות...
הרגשתי אצלה הרבה עצב,
כל סיפורי הנוסטלגיה שלה, בדברים שסיפרה היתה גם הרגשה של פיספוס - היא בת 55 ללא ילדים ופעמים רבות חזרה לנושא וכמה היא מצטערת שלא הביאה ילד לעולם.
היתה לי גם הרגשה שהיא ממש זקוקה לאוזן קשבת ושעצם נכחותי שם עושה לה טוב.
היא כמעט לא שאלה שאלות לגבי.

כשהוייט הגיע לא ידעתי חד משמעית מה אני רוצה לעשות, להישאר עם כריס, או ללכת עם הוייט למסיבה...
ביקשתי כמה דקות לחשוב על זה בשקט (כריס והוייט יצאו החוצה) והחלטתי ללכת עם הוייט (אך זו היתה החלטה מחשבתית ולא ריגשית - לא הרגשתי רצון ללכת למסיבה, או רצון להישאר עם כריס, אז פשוט החלטתי לשנות אוירה וללכת איתו), יצאתי עם התיק, וכריס שאלה כדרך אגב אם בא לי להיות עם הרבה אנשים או משהו כזה,
איך שהיא שאלה אותי את זה - הרגשתי פתאום בבירור שדווקא לא בא לי ללכת למסיבה.
השאלה הזו גרמה לכך שרציתי להמשיך לדבר איתה - אמרתי לה שהשאלה הזו שלה חידדה ומיקדה אותי (הרגשתי שבמקום לנסות להרגיש מה אני רוצה - השאלה הזו גרמה לי להרגיש מה אני לא רוצה).
היא סיפרה לי שאחד הישראלים שהכירה היה כמוני (היא קישרה את זה למזל טלה), שתמיד אמר לה שכל מה שעושים טוב מבחינתו אלא אם משהו לא נראה/מתחשק לו ואז הוא אומר זאת.

המשכנו לדבר על זה, אך בשלב מסויים (דיי מהר) הרגשתי שהתעייפתי מהשיחה איתה ושאני רוצה לחזור לבית של הוייט. ושמחתי להגיד לה את זה.

בדרך, כשהיא החזירה אותי אמרתי לה שהערב איתה יזכר כאחת החוויות הטובות שלי מהטיול (ובאמת הרגשתי כך),
היא ביקשה שנפגש גם למחרת, בשעות הבוקר - והיא תיקח אותי לחוף הכי טוב באי (חוף מרוחק שכמעט לא מגיעים אליו).

למחרת, אחרי שעזרתי להוייט במה שרצה (למרות שהרגשתי התנגדות ל"משימה" וגם אמרתי לו למה אני חסרת מוטיבציה ולא עוזרת לו בהתלהבות האופינית לי, ובשלב מסויים גם אמרתי לו שזהו, שאני מפסיקה וחוזרת אליו הביתה.
התקשרתי אל כריס וקבענו שתבוא לקחת אותי ב 11:00.

החוף באמת היה מקסים (כמו כל החופים שראתי כאן) אך הוא באמת מבודד.
בכל אופן בשלב מסויים הלכתי לבד על החול (היא ישבה לקרוא), התקרבתי לקבוצה של 4 צעירים שנראו לי ישראלים, כשהתקרבתי שמעתי שצדקתי, ומה ששמעתי היה סיפורי צבא של אחד הבנים, החלטתי שלא בא לי לדבר ופשוט עברתי לידם.
אבל מה...
כשכריס ואני רצינו לחזור התברר שההנעה הקידמית של הרכב שלה לא עובדת והרכב התחפר בחול. ממש סמוך לחוף גר זוג מבוגר שיצא וניסה לעזור אך ללא הואיל (ניסינו לדחוף את הרכב...)
בכל אופן בשלב מסויים הגיע מהחוף אחד הבנים ושאל אם אנחנו רוצים עזרה,
כך יצא שכן דיברתי קצת עם שתי הבנות בזמן שהבנים נהנים מהאקשן (וגם אנחנו קצת).
בסופו של דבר שמחתי לשוחח קצת בעיברית, והם הזכירו לי קצת את מעיין וסימון (לא משהו מסויים שאני יכולה להצביע עליו - משהו בהרמוניה ובחברות שלהם גרם לי לחשוב על מעיין וסימון ועל איך היה הטיול שלהם...).


עוצרים עוד מעט לתידלוק וארוחת לילה למי שרעב (השעה 00:20). ונראה לי שאנסה לישון קצת כשנמשיך לנסוע.

סה"כ השהייה אצל הוייט היתה כמעט רק אירוח, "עבדתי" משהו כמו שעתיים ביום, ופעמים רבות הרגשתי שעצם השהות והחברה מהווים מבחינתו חלק מה"עבודה" או "תרומה" שהוא מצפה ממי שבא להתארח.

כאמור
אני בדרך לבריסבן ומשם אקח רכבת ל Beenleigh שם אתארח אצל אנדרו. בתיקווה שיהיה לי נח וטוב ואשאר אצלו עד כמה ימים לפני הטיסה לניו-זילנד (בהם אהיה בבריסבן).


וקצת תמונות (תזכורת: יש יותר תמונות כאן )

הוייט

הקואלה הראשונה והיחידה שראיתי כאן


נסיונות החילוץ שצלחו בסופו של דבר

Cairns - 1.7.2009 - 8.7.2009

אני נמצאת עכשיו ב cairns. העיר הצפונית ביותר אליה חשבתי להגיע.
הגעתי לכאן אחרי שהייתי שבוע אצל מורין, זה היה שבוע חשוב בכך שהוא נתן לי קצת זמן לחשוב.
לא מחשבות עמוקות / רוחניות, אלא פשוט זמן לחשוב מה ואיך אני רוצה להמשיך את הטיול.
את החווה של אן-מרי עזבתי בהרגשה שלא בא לי כרגע להגיע לעוד חווה. אצלה גם הרגשתי קושי ומוגבלות בזה שאין לי רכב.
שם גם עלתה בי מחשבה אולי לקצר קצת את הזמן באוסטרליה וכן להגיע לניו-זילנד לפני תאילנד.

אז אצל מורין הגעתי להחלטה שאשנה את הטיול קצת, אסע לניו-זילנד (למרות שזו לא עונה מוצלחת - זה עדיין חורף וקר שם) ואף אקדים את הטיסה לתאילנד כך שיהיו לי בתאילנד חודשים במקום חודש.
החלטתי גם לא לקנות רכב כאן באוסטרליה ולהמשיך לינסוע באוטובוסים ממקום למקום ולהיות תלויה במארחים במידה ואגיע לעוד חוות.
ובניו-זילנד אקנה או אשכור רכב (תלוי כמה זמן אהיה שם).

אני לא אוהבת את כל ההתלבטויות האלה וההחלטות שאני צריכה להחליט. ההרגשה הזו שאני לא יודעת מה אני רוצה, ומה הדבר הנכון לעשות.
בניסיון לא לישקוע במצב רוח ירוד, אני אומרת לעצמי עם כל דבר שאני כן מחליטה - שזה הדבר הנכון לעשותו - שכל בחירה שאבחר היא בחירה נכונה וטובה.

דבר חשוב ביותר שניזכרתי / חשבתי עליו בזמן שהותי אצל מורין: שלא ביררתי אם ואילו חיסונים מומלצים לנוסעים לתאילד - וגם לא התחסנתי מן הסתם.
אני זוכרת בבירור שהמנהל שלי (ועוד כמה חברים לעבודה) שאלו אותי לפני הנסיעה אם הכל מסודר, אם קיבלתי חיסונים - וכל פעם עניתי שאוסטרליה זו מדינה מערבית ולא צריך חיסונים, שכחתי לגמרי מתאילנד, ההתרגשות מהטיול, חיפוש החוות בניסיון למצוא את החווה הראשונה בה אתארח, המחשבות של איך יהיה ומה אעשה השכיחו לגמרי את החודש האחרון אותו אעביר בתאילנד (חודש אחד מתוך 7...).
אז ביררתי מהם החיסונים המומלצים ואיפה אני יכולה לקבל אותם, סיון שלחה לי לינק עם שמות מרפאות נוסעים ורשימת החיסונים המומלצים לתאילנד. קיויתי ושמחתי לגלות שיש מרפאה כזו ב Cairns לשם תכננתי להגיע בשלב מסויים, ופשוט עניין החיסונים גרם לכך שנסעתי ישירות מבנדבורג לקירנס - נסיעה של 20 שעות באוטובוס.
ידעתי שזה יעלה לי הרבה - וזה אכן כך (אך על טעויות משלמים...)
בכל אופן את היום הראשון שלי בקירנס העברתי בהמתנה של כמה שעות אצל רופא, בקניית החיסון ובקבלת שתי זריקות.
החלטתי לא לקחת את כל החיסונים המומלצים - חלקם בעדיפות נמוכה. אז עכשיו אני מחוסנת נגד טטנוס ל 10 שנים, ולצהבת A ו B (אם כי אני צריכה לקבל עוד שתי זריקות - אחת בסוף יולי והשניה בארץ תחילת ינואר.
אין ספק שזה היה שיעור חשוב.

האכסניה בה אני שוהה ממש נחמדה ובמחיר סביר.
היא שקטה ונקיה, ומשהו באוירה בה נעים, אחד הדברים שכבשו את ליבי כאן זה סם - החתול של האכסניה. דומה קצת לירון (במראה אך לא באופי), כמהה לליטופים כך ששנינו מרוצים.

יוצאים מקירנס המון טיולים (חצאי יום - יום או אפילו טיולים של 4 ימים) לכל מיני איזורים ואטרקציות - אך לא מצאתי איזשהו טיול שהצדיק מבחינתי תשלום של כ 300 ש"ח ומעלה.
במקום זאת טיילתי קצת בעיר,
יום אחד הלכתי מהאכסניה לגנים הבוטנים וחזרה (אני חושבת שבאותו יום הלכתי למעלה מ 10 ק"מ - כולל מסלול קשה של כ 2 ק"מ בגנים הבוטנים שחציו טיפוס (במדרגות ושבילים תלולים) וחציו השני ירידה (במדרגות ושבילים תלולים אחרים)).

נסעתי לשני חופים יפיפיים. חוף הים מזמין ללכת לטייל לאורכו, רצועת חול ארוכה ורחבה, שנגמרת בסילעי ענק (ב Trinity beach) ובעלת מספר מפרצונים (ב Kewarra beach).
וזה מה שעשיתי. החול נקי בין צהוב ללבן, חול עדין (לא זיף-זיף) אך קשה (הייתי בשעות השפל כך שרצועת החול שבא במגע עם המים רחבה) פה ושם רואים כדורי חול קטנטנים שנוצרו ע"י סרטנים שמתחבאים מתחת לחול. יש מעט צדפים, אך מפעם לפעם יש מיצבורי צדפים כאילו ילד רוקן את דלי הצדפים שאסף.

בחוף Kewarra הלכתי לכיון המפרצונים. כדי להגיע אליהן הייתי צריכה לעבור נחלון קטן, היה קשה להעריך את עומק המים, היה שם אדם שהתלבט היכן לחצות אותו. לבסוף הוא מצא מסלול בו המים לא עמוקים (הגיעו עד הברכיים), חציתי אחריו באותו מסלול. הוא הזכיר לי שצריך רק לשים לב לחצות אותו חזרה לפני שהגאות מתחילה, אך הוא לא ידע להגיד לי באיזו שעה בערך מתחילה הגיאות. בכל אופן ידעתי שיש לי כמה שעות כיון שיום לפני הייתי בחוף Trinity איזה שלוש שעות יותר מאוחר ועדין לא היתה גיאות, מצד שני לא היה לי מושג מה ההבדלים בשעות הגיאות בין הימים וגם באיזו מהירות המים עולים כשהגיאות מתחילה, אז החלטתי לא לשהות שם יותר מידי זמן.

הנחלון המפרצון בו שחיתי

המים במפרצון שהחלטתי להתרחץ בו היו נעימים יחסית (בכניסה הראשונה הם עדיין קצת קרים) כיון שזו מעין בריכה והם התחממו קצת.
בדרכי חזרה לנחלון על מנת לחצות אותו חזרה, באה לקרתי אישה ושאלה אותי אם אני מקומית. היא הסבירה לי שהיא רוצה לקנות בית מול הים, ורוצה לברר לגבי התנינים. הסתכלתי עליה עם סימן שאלה גדול ומודאג על הפנים, היא אמרה לי שאני צריכה להיזהר כשאני חוצה את הנחלון כיון שאיפה שיש עצי מנגרוב יש תנינים. הודתי לה על האזהרה אך לעצמי חשבתי שהיה עדיף קודם לפני שידעתי.
בכל אופן כשהתקרבתי לנחלון, באו לקראתו בהליכה (מהגדה השניה אליה רציתי להגיע), שתי נערות - הן התלבטו קצת וחצו אותו בריצה ומה שהספקתי לשמוע היה hurry up.
זה הספיק לי כדי שמפלס הפחד יעלה - לא ידעתי איך אני אמורה להיזהר מתנין - כשלא ראיתי בנחלון משהו שנראה כמו תנין שלם, נחיריים או עניים של תנין, חציתי אותו שוב - הפעם בריצה.
שמחה שהגעתי לגדה השניה כשכל הגפיים שלמות ומחוברות לגוף, רציתי לשבת לאכול משהו וסתם לשבת/לשכב ולהקשיב לים לציפורים ולרוח. הצל היחיד בסביבה היה בין עצי המנדרוב מאיזה עץ גבוה שהצל חלקית. החלטתי לשבת שם (לא לפני שחיפשתי תנינים באיזור), לפני היה יובל קטנטן של הנחלון אותו חציתי קודם.
שמתי לב שעדיין קשה לי לשבת ולא לעשות כלום (לא לקרוא, לא לכתוב, לא לאכול, לא לישון...) ניסיתי כמה פעמים להחזיר את תשומת הלב לקולות, לריחות ולתחושות.

עצי המנגרוב הנוף שראיתי מהמקום שהתישבתי בו

יום או יומים אחרי שהגעתי לקירנס - שלחתי אימיילים למספר חוות שנראו לי. הרוב לא חזרו אלי, ומי שחזר אמר שכרגע אין לו מקום לארח. החלטתי שאם עד יום שני לא אקבל תשובה חיובית מחווה באיזור אתחיל להדרים חזרה לכיון בריסבן.
ידעתי שאני מוזמנת להתארח במגנטיק אילנד (Magnetic Island) שנמצא כ 500 ק"מ דרומית לקירנס.
אז בסופו של דבר באמת שלחתי מייל להויט Hoyt ממגנטיק אילנד ושאלתי אם אוכל להגיע ביום רביעי.

בעיקרון אני מאוד ממליצה להגיע לקירנס - היה לי נעים להיות בה ויש המון מה לעשות באיזור (אם כי הכל מאוד יקר).

Bunderborg - 24.6.2009-30.6.2009

בנדרבורג - מתארחת אצל מורין.
מורין הזמינה אותי לבוא אליה כשחלקנו חדר באכסניה בבריסבן ביום הראשון שלי שם.

עוד כשהייתי אצל אן-מרי, הרגשתי שלא מתחשק לי לעבור מייד לחווה אחרת, רציתי לנוח ולטייל קצת.
לכן באחד הימים שהיא נסעה לבריסבן, ביקשתי ממנה שתוריד אותי ב Gympie, במטרה בין השאר למצוא מקום בו אוכל להתחבר לאינטרנט ולהחליט מה אני עושה הלאה.
הלכתי לסיפריה - היתה לי משהו כמו שעה להתחבר לאינטרנט לפני שסגרו אותה (זה היה יום שבת והספרייה נסגרת מוקדם ביום שבת).

החלטתי לשלוח מייל למורין ולשאול אותה אם ההזמנה בעינה עומדת. (כאשר ידעתי שלא אוכל לקרוא את התשובה עד ליום רביעי בו סיכמתי עם אן-מרי שאני עוזבת.)
ונתתי לה גם את מספר הטלפון של אן-מרי בבית.
יומים אחרי ששלחתי את המייל כלומר ביום שני, מורין התקשרה אל אן-מרי ובקשה אותי.
זה היה בשעת בוקר מוקדמת - אני חושבת שזה היה קצת לפני 7 בבוקר. והייתי באמצע רחיצת בקבוקי החלב לאחר שהאכלנו את החבר'ה.
עוד כשהטלפון צילצל חשבתי משום מה שאולי זאת מורין, והופתעתי פעמים כשאן-מרי נתנה לי את הטלפון - פעם ראשונה כיון שזו באמת היתה מורין (ההפתעה היתה על התחושה המוקדמת והלא הגיונית שהתבררה כנכונה), וההפתעה השניה שכן ההזמנה בעיינה עומדת ושהיא תשמח שאבוא.

כיון שכבר הזמנתי כרטיס אוטובוס לבנדרבורג ידעתי להגיד לה באיזו שעה האוטובוס מגיע לבנדרבורג וקבענו שהיא תבוא לקחת אותי מתחנת האוטובוס.

מורין חיכתה לי בתחנה ואיך שנכנסנו לאוטו, היא סיפרה לי שהיא התקשרה לאן-מרי כדי לברר מה אני אוכלת, ופרסה בפני את מה שיש לה בבית ושאלה אם זה מספיק.
אמרתי לה שבוודאי התרגשתי מכך שהיא חשבה ואף ביררה עם אן-מרי.

מורין גרה בבית קטן יחסית וישן מאוד ליד מסילת ותחנת רכבת.
היא בת 69, עובדת שבוע אחד כל חודש במחלקת הסטטיסטיקה - באותו שבוע בו היא עובדת, היא צריכה לראיין אנשים ולמלא שאלונים סטטיסטים (הגעתי אליה בשבוע בו היא עובדת).
יש לה שני בנים בני 29 ו 30, שניהם נמצאים במערב אוסטרליה, בן אחד בחיל הים (משרת בצוללת), והבן השני בדיוק התקבל לעבודה באנטרטיקה!! (שם יבלה 7 חודשים).
בעלה נפטר כשהם היו בני 5 ו 6 והיא לא נישאה שנית.

עושה רושם שהיא ממש מתרגשת מזה שאני כאן, היא אספה מראש המון ברושורים ומפות על מה אפשר לעשות באיזור, וממש מנסה לעזור בכל דבר,
לדוגמא, סיפרתי לה שאני מתלבטת וחושבת אולי לקנות רכב, ושחשבתי ללכת לאכסניות ולהסתכל על מודעות מכירת רכבים. היא מיד אמרה לי שתתיעץ למחרת עם המכונאי אצלו היא מטפלת ברכב.
בכלל יש לי המון התלבטויות עכשיו מה לעשות הלאה, אז שיתפתי אותה בכל ההתלבטיות שלי ומייד היא מנסה לעזור, לברר איתי איפה החוות הבאות בהן אני רוצה להתנדב, לברר לגבי טיסות לניו-זילנד, להמליץ על סוכני נסיעות
היא אפילו התקשרה לקרובי משפחה וחברים ב Cairns (העיר אליה החלטתי להגיע) ולשאול האם תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלהם.

ובכלל נראה ששתינו עוזרות מאוד אחת לשניה - לי יש מגורים בחינם, אוכל אני קונה (אני לא מתכוונת להגיד לה מה אני רוצה שתקנה, אלא קונה את זה בעצמי).
ואני מהווה לה חברה, אנחנו משוחחות בערבים, אתמול ראינו סרט ביחד, עזרתי לה לחבר מסך אותו קיבלה מהעבודה, סידרתי לה משהו במחשב והורדתי לה צמח מטפס מגדר, עליה נהגה לתלות כביסה לפני שהצמח השתלט עליה.
ערב אחד כשהייתי כבר במיטה וקראתי, היא באה בגאווה לספר לי שבנה בדיוק התקשר וסיפר לה שהתקבל לעבודה באנטרטיקה - היה לה ניצוץ בעניים והיא הקרינה שימחה... ואני בטוחה שחלק מההתרגשות היתה שהיא יכולה לשתף עם מישהו פנים מול פנים.

היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא הזמינה ככה מישהו אליה הביתה, ושבני משפחתה דאגו בהתחלה שמה היא מפתחת שיטיון או משהו כזה.
אמרתי לה שגם אני פעם ראשונה שמוזמנת וניענת להזמנה כזו ושתינו שמחנו עם הביחירות האלו שעשינו.

שהיתי אצלה שבוע, שבוע בו ראיתי כמה זה יכול להיות כיף ומהנה לארח מטיילים, ואין לי ספק שכשאחזור לארץ ואתארגן על מקום מגורים, אשנה את הסטטוס שלי ב .CouchSurfing ממתארחת (למרות שלא יצא לי עדיין להתארח דרך האתר) למארחת.

לבקשת הקהל - הנה תמונות שלי (לא תמיד מוצלחות אך זה מה יש)

ואני לא יכולה בלי תמונות של הטבע הנפלא שיש כאן...

מדוזה קטנטנה

להקות של סרטנים קטנים - ברגע שהם מרגישים צעדים על החול, הם מתחפרים ונעלמים. אם מחכים כמה שניות הם שוב מבצבצים מהחול ומתחילים לצעוד, מראה יפיפה.

Australian Magpie - שבא לבדוק מה אני אוכלת

Kilkivan - אצל אן-מרי

אן-מרי באה לקחת אותי מתחנת האוטובוס ב Gympie, היא מתגוררת באיזור כפרי קרוב לעיירה קטנטנה שנקראת Kilkivan.
אישה בת 55, נראתה לחוצה וממהרת,
כשהגענו לאוטו הבנתי למה - ישבו שם בתוך סל נצרים שני גורי וולבי קטנטנים, כל אחד בתוך שק בד קטן - כמו כיס.

אן-מרי הסבירה לי שהיא לקחה אותם איתה כיוון שהיא צריכה להאכיל אותם כל 4 שעות, והיא נמצאת מהבוקר ב Gympie.
נסענו משהו כמו חצי שעה אל השטח שלה.

אן-מרי סיפרה לי בדרך שהיא מטפלת בגורי קנגרו וולבי ובכלל חיות בר יתומות / פצועות במטרה להחזיר אותם לטבע בסופו שלדבר.
ממה שסיפרה לי וממה שהתברר לי גם בהמשך מהשהות שלי איתה, היא הזכירה לי, בדאגה העמוקה והכנה לחיות בהן היא מטפלת, ובחוסר התפשרות בכל מה שנוגע לרווחתן, כמה אנשים (נשים דווקא) שאני מכירה או שמעתי עליהן (ביבי מלוטם, האישה שמנהלת את העמותה למען החתול - לא זוכרת את שמה ועוד).

היא אמרה לי זאת בפירוש, אך גם מהדברים שסיפרה משתמע שהחיות נמצאות אצלה בראש סידרי העדיפויות והכל מתנהל סביבן.
ורואים שהיא אוהבת חיות יותר מאנשים (היא גם אמרה זאת בצורה זו או אחרת).

את כל הטיפול בחיות היא עושה בהתנדבות (גם מבחינת הזמן, וגם מבחינת הכסף), יש לה עסק של טיפול המואופטי (לאנשים ולחיות), אך גם בעסק היא מעדיפה לטפל בחיות מאשר באנשים, ואז היא גובה פחות כסף (חשוב לה שהחיות יקבלו טיפול טוב).

היא טיבעונית (בעיקר מסיבות מצפוניות) ופעילה באירגוני זכויות בעלי חיים ושמירת חיות בר למינהם.

כרגע יש אצלה 15 חיות בר: 14 קנגרו/וולבי וחיה שנקראת רופוס ביתונג (rufous-beetong) בשם האני,



וכולם בני פחות מ 18 חודשים (שני הגורים שהיא באה איתם, בני פחות משנה) וגם כלבה קטנטנה (בגודל). וביום ראשון יגיע לכאן עוד וולבי- לתקופת הסתגלות של כמה חודשים לאיזור לפני שמשחררים אותה (השטח פה גדול, מבודד ודיי רחוק מכבישים ראשיים).

היא סיפרה לי גם שבנוסף לחיות, יש לה חבר זקן וערירי (קרוב ל 90), שהיא דאגה למצוא לו בית אבות לאחר שבשיטפון האחרון שהיה לפני כחודש, הבית שלו הוצף, היא מבקרת אותו, דואגת לו לתרופות, והיא מטפלת בענייני הבית, התשלומים והביטוח...

אה ובנוסף, היא מחפשת עכשיו נדל"ן להשקעה, כדי שיעזור לה במימון הטיפול בחיות (גם בעתיד כשהיא ובעלה יפסיקו לעבוד).
בעלה עובד בקידוחי נפט (לא בטוחה שהבנתי לגמרי במה הוא עובד, אך זה קשור לנפט) ונמצא במדבר כשבועיים כל חודש (שבועיים בעבודה, שבועיים בבית) כרגע הוא במדבר.

ולמה אני מספרת עליה בכזו אריכות?
מכמה סיבות:
קודם כל אני מאוד מעריכה אותה את מה שהיא עושה, מעריכה את הידע הרב והנסיון שלה, ואת איך שהיא מטפלת בחיות ואיך שהחיות מחזירות לה אהבה.

אך אפשר להבין שהיא עסוקה מאוד (במהלך כל היום מתקשרים אליה להתיעץ בטיפול בחיות, להזמין מרשמים, כשיש גור פצוע (או גור שנמצא לאחר שהאמא נדרסה או נורתה) ועוד )
והיא לחוצה וכל הזמן ממהרת, יש לה המון דברים על הראש, והיא מתלוננת על כך (ודיי בצדק - כלומר, בהתחלה אפילו עניתי לה, כשאמרה שהיא כל הזמן מתלוננת על חוסר בזמן, שזה טוב להתלונן לפעמים ולהוציא קיטור - כל עוד זה לא כל הזמן), והיא מספרת/מתלוננת בכאב אמיתי על ההתיחסות לחיות, ועל איך מטפלים אחרים עושים טעויות (ולא שומעים לעצות שלה, שבאות מנסיון של שנים) והגורים מתים בגלל זה בייסורים...
והתחלתי להרגיש (אחרי יומים) שזה גורם לי תחושה לא נוחה, שזה מלחיץ אותי או לפחות מפריע לי עם השקט שאני מחפשת - זה מחזיר אותי ללחץ שחוויתי הרבה פעמים בעבודה.
(למרות שאני יודעת שחלק גדול מהלחץ שהרגשתי - אני גרמתי לו , כלומר אני הלחצתי את עצמי , זה שונה לראות מישהו אחר עושה זאת).

בפוסט הראשון בבלוג שלי ציינתי שבשנה האחרונה התחלתי יותר לאהוב אנשים, שקל לי יותר לחבק... וכאן אני קצת משווה את השהות שלי כאן לעומת השהות שלי אצל וונסה ודייב, ששניהם אנשים חמים מאוד, אוהבים אנשים, עם הרבה חברים שבאים לבקר. ואני מרגישה שזה חסר לי כאן, החברה, המפגש עם אנשים אחרים, השיחות עם וונסה, היה יותר חום אנושי שם ורצון הדדי להכיר אחת את השניה
וכאן, קשה לי קצת להסביר זאת, אך כאילו אני צופה בחלק מאיך שהייתי - אני זוכרת איך הרגשתי שאני מעדיפה להיות בחברת חתולים וחיות מאשר אנשים...
(ודרך אגב, גם וונסה ודייב היו מאוד עסוקים, או יותר נכון היו להם ימים עמוסים בהמון דברים שרצו לעשות, אך חלק מהדברים היו - מסיבה, חזרה עם הלהקה, הופעה של הלהקה (שהיו צרכים להתכונן אליה), מסיבת יום הולדת לחברה שהם מכינים משחק חפש את המטמון אצלהם בשטח... בקיצור חלק נרחב מהלחץ נובע מסיבות חברתיות ולא קשורות בהכרח לעבודה שלהם.)

ושמתי לב שהרבה פעמים עולות בי תגובות ציניות, ואפילו כעס או חוסר סבלנות לדברים שהיא אומרת ולכן הודעתי לה שהייתי רוצה לעזוב שבוע הבא.
קבענו שביום רביעי היא תיקח אותי ל Gympie.

משם אמשיך לנסוע צפונה לעיר Banderburg (שלחתי היום מייל למורין, שהזמינה אותי אליה כשנפגשנו בחדר האכסניה). אני מרגישה שכרגע לא כל כך בא לי להגיע לחווה נוספת.
אין לי תוכנית מה אעשה שם, והבעיה שכרגע אין לי גישה לאינטרנט - אני אצטרך להגיע לשם ולמצוא מקום לישון ולהחליט מה הלאה.

זהו, קצת חבל לי - העבודה עם החיות היתה יכולה להיות הרבה יותר מהנה, יש כמה תמונות נחמדות שאני מאכילה את ריקי (הקטן יותר) ורוני וזאפה הידידותי שבא להריח ולהתלטף

החיות פה בכלל מקסימות, שני הגורים הקטנים וואלאס וגרומט שעדיין רוב היום נמצאים ב"כיסים",

יוצאים אחרי ארוחת 10 ו 14 לריצות - והם מקסימים ומצחיקים (הם חסרי יציבות עדיין ונופלים, ונתקלים בדברים (בעיקר גרומט הקטן יותר)... בקיצור סלפסטיק

גרומט מתרוצץ ומקפץ ואלאס מנסה להכנס חזרה לכיס (הם נכנסים מגילגול (סלטה) לתוכך הכיס)

__________________________

היום האחרון שלי אצל אן-מרי היה דרמתי למדיי,
זה התחיל בזה שאחר הצהריים בשעת ההאכלה, היתה תאונה לאחד הקנגרו - הוורו - שבספטמבר אמור לסיוע כ 10 שעות לאיזור בו ישוחרר (איזור המחייה של הסוג שלו נמצא במערב אוסטרליה), הוא מעד על מתקן ההאכלה וכנראה ששבר את הרגל (במידה וזה שבר יש סיכוי גבוהה שיצטרכו להרדים אותו).
אן-מרי התקשרה אל האישה שגידלה את הוורו רוב הזמן (הוא הגיע אל אן-מרי 4 שבועות מוקדם יותר) וסיפרה לה על התאונה ובקשה את עזרתה, שתקח אותו לווטרינר, עד שהחברה הגיעה, כבר החשיך והן היו צריכות לחפש את הוורו בחושך ...

בנוסף בצהריי אותו יום היו אמורים להגיע אליה עוד 9 רופוס ביתונג לשיחרור בשטח שלה, אך הם הגיעו רק ב 9:30 בלילה.
כל הזמן שחיכינו לחברה, ולביתונגים, אן-מרי היתה במתח, היא חששה שהם יגיעו ביחד, היא דאגה להוורו...

כשהביתונגים הגיעו, האישה שהביאה אותם, נכנסה לבית עם שתי חיות פצועות שהיא אספה בדרך, אחת לא שרדה ומתה ממש כשנכנסה לבית (אני לא יודעת איזו חיה זו היתה..) השניה היתה קיפודן אוסטרלי , שדיממה קצת מהאף וסבלה מקשיי נשימה, אן-מרי הזריקה לה משכך כאבים וזריקת תישתוש, כדי שבבוקר האישה שהביא אותה תקח אותה גן חיות שם יבדקו אותה בתיקווה שהפגיעה לא חמורה.

היה הרבה אקשן באותו יום...

אכזריותנו

הן לא ידעו שזה עומד לקרות,
הם לא יכלו לדמיין עתיד שכזה,
הן חיות רק את הכאן והעכשיו
ובכלל לא ידוע מה עובר בראשם.

אך אין ספק שיש להן רגשות
ושהן בוכות
ושבליבם כאב
וכל הלילה אני שומעת את ביכיים קורע הלב
ולא ברור לי אם אלו האמהות שילדהן נלקחו מהן
או העגלים שנשארו לפתע יתומים

ונשמע שכל מי שנשאר מתאבל ובוכה
והגעיות שונות זו מזו
נשמעות קוראות, מחפשות, פוחדות, מתגעגעות, שבורות, מתוסכלות
אך בכולם נשמע אותו עצב עמוק וחסר אונים

ומפעם לפעם נשמעת געיה ארוכה וצורמת שמזכירה לי צפירה
ואני לא יכולה שלא לחשוב על זמנים אחרים,
עם חיות אחרות - או יותר נכון מפלצות,
(כי חיות לעולם לא יהיו אכזריות)
שהתייחסו כך לחיות שראו כנחותות מהם...

____________________

ביום שהגעתי אל אן-מרי, בדרך, היא הצביעה אל החווה של אחד השכנים, היו שם משאיות שלקחו חלק מהבקר לשחיטה.
כל הלילה הן געו וכמעט שלא ישנתי, זה מה שכתבתי בסביבות 1:30.
למחרת בלילה היה כבר הרבה יותר שקט, פה ושם היתה איזו קריאה ולילה אחרי זה כבר היה שקט לגמרי.
עצוב שזה כך.

מחר (יום שני) אני עוזבת את וונסה ודייב, חוזרת ליום אחד לבריסבן,
וביום שלישי נוסעת לחווה אחרת, צפונית לבריסבן במרחק של כ 3.5 שעות נסיעה.

היו לי שבועיים נפלאים אצלם, הם נתנו לי להרגיש כמו חלק מהמשפחה, הזמינו אותי להצטרף אליהם כשהם יצאו אח"צ או בסופי שבוע,
כך יצא שהייתי ב"פסטיבל" מקומי, במסיבת תחפושות אצל חברים, בחזרות של הלהקה של דייב, בהצגה של כיתה ח' ו ט' בבית ספר שהם עובדים בו (אלו היו שבועים עמוסים מבחינתם כיוון שהם הכינו בין השאר את המופע),
היום כנראה אסע אתם ל samford שם שהיי מופיעה יחד עם חברי כיתתה (מנגנת בויולה).
ויצא לי להכיר ולחוות את החיים כאן.
אני שמחה מאוד שזו היתה החוויה הראשונה שלי מה wwoofing ומאחלת לי עוד חוויות לפחות טובות כמו זו!

במקום הבא אתנדב אצל אן-מרי וג'ו שמתגוררים בחווה שמהווה בית מחסה לחיות בר, וכרגע יש שם כ 15 גורי קנגרו וולבי שהם מטפלים בהם.
דיברתי עם אן-מרי והיא נשמעת נחמדה מאוד. היא תבוא לקחת אותי מתחנת האוטובוס בעיר Gympie שמרוחקת כ 17 ק"מ מהחווה. תלוי בשעה שאגיע, אולי היא תבוא עם שני גורי וולבי שהיא צריכה להאכיל כל 4 שעות.

בכל אופן היא ציינה שאין אצלם קליטה של טלפון סלולרי, ושאין גישה לאינטרנט.
אהיה שם לפחות שבוע, אך יתתכן שאף חודש - במידה ויהיה לי נחמד איתם.
לכן ייתכן שהפוסט הבא יהיה עוד זמן רב (אלא אם כן יש להם wierless)
אז אל תדאגו לי - אדווח ברגע שאוכל.


אוהבת ומתגעגעת,
דפנה

רוח השינוי התבררה כבריזה קלילה...

אז נכון שאמרתי שאני עוברת אתר, אך שם יש לי בעיות עם העברית, וכאן עם התמונות.
ונראה לי שבעיות עם העברית מרגיזות יותר. אז אולי בכל זאת אמשיך לעדכן כאן, סליחה על התיזוז...

בנתיים אעדכן בשניהם ואמצע את הדרך הנוחה לי ביותר ואז אחליט.

מה בעצם אני עושה כאן

היום (יום שישי) זו הפעם הראשונה בעצם שנשארתי כאן בוקר שלם לבד.
אתמול וונסה ואני נסענו לאחד השכנים לאסוף חרא של סוסים על מנת לפזר אותו על אחת הערגות בגינת הירק.
חיברנו עגלה נגררת לאוטו ומילינו אותה בחרא (זה ממש לא מסריח, אולי אפילו מריח קצת כמו אדמה, כיון שזה התחיל להתקמפס בשמש).

היום העברתי את הערימה מהעגלה אל הערוגה, למרות שבהתחלה חשבתי שזו תהיה עבודה קשה, ובטח שלא אצליח להעביר את הכול (מבחינה זו שאחרי כמה מריצות שאעביר, אחליט להפסיק ולעשות משהו אחר) אך בסופו של דבר זה לקח לי משהו כמו שעה וחצי עבודה להעביר את הכל.
ולא הרגשתי מאמץ יוצא מגדר הרגיל - הגוף לא כאב, לא נתפסו שרירים... נראה כאילו הגוף הסתגל מהר מאוד לעבודה מסוג זה (אתמול לדוגמא כשאספנו את החרא - הידיים כאבו לי מהעבודה עם הקילשון)

הערוגה לפני ערמת החרא שאני הולת להעביר

הערוגה אחרי

הדבר הגדול הנוסף שעשינו כאן היה לכסות ברשת את גינת הירק כדי למנוע מתרנגולי ההודו להכנס ולאכול את כל מה ששותלים.
עשינו את זה וונסה, דניס, סוניה ואני. ביום הראשון ניסרנו וחיברנו קרשים עם חור בקצה העליון שלהם, ב 10 מקומות מסביב לגינה. השחלנו תיל, כך שהקיף את כל הגינה. במרכז הגינה דייב וונסה מיקמו סנדה ענקית (בעובייה ובגובהה) ואליה משכנו 10 חוטי תיל (תיל מכל קרש).
ובזה ייצרנו את ה"שלד" שעליו תשב הרשת.
את העבודה הזו עשינו בהפסקות כיון שזה היה יום גשום. (הכוונה ביום גשום זה שיש כמה שעות של שמיים כחולים עם כמה עננים לבנים - טמפרטורות נעימות ואפילו קצת חם, ואז פתאום מגיעים עננים שחורים - הטמפרטורות יורדות ויורד גשם חזק, ושוב השמיים מתבהרים)

למחרת פרסנו את הרשת מעל הגינה - דבר ראשון היה להעלות את הרשת על חוטי התיל - עשינו זאת ע"י יצירת קשר מקצה הרשת (כדי ליצור משקולת) וחיברנו אל הקשר הזה חבל שנוכל למשוך את הרשת למטה. זרקנו את הקשר מעל חוט התיל הראשון (שבהיקף הגינה) ואז מעל 5 חוטי תיל, אחר כך נעזרנו במקלות במבוק כדי לפרוס את הרשת מעל חוטי התיל - סיימנו חצי גינה ושוב הפסקת גשם.
וכך עשינו גם לחצי השני.

אפשר לראות את חוטי התיל וונסה, סוניה ודניס
בין הטיפות פורסים את הרשת

הרשת מתוחה על 5 חוטי תיל

בגמר העבודה, הרשת מכסה את כל הגינה

זה היה מרגש לעשות את זה - להפוך חזון כל שהוא למציאות - בהתחלה כשוונסה אמרה שהיא רוצה לכסות את הגינה ברשת זה נראה לי בלתי אפשרי, גם כשמתחנו את חוטי התיל, שאלתי את עצמי אם הם יחזיקו את הרשת, כשהעברנו את הרשת מתיל לתיל התפלאתי כל פעם שהם החזיקו מעמד (ובאמת תיל אחד נקרע כשזרקנו את הרשת מעליו).
בכל אופן היה סיפוק עצום לראות את הגינה מכוסה.
זה איפשר לוונסה ולי לשתול כעבור כמה ימים תפוחי אדמה, שתילי סלק זעירים ואפונה (שבנתיים תרנגולי ההודו אכלו כיון שהיתה פירצה ברשת (היא החליקה קצת) והם נכנסו לגינה לחגוג

כל בבוקר אני מאכילה את התרנגולות בכל ה"פסולת" האורגנית שמצטברת במהלך יום האתמול.

עישבתי הרבה בגינת הירק, בעיקר הצמח שבתמונה (שרשמתי לעצמי לבדוק מהו ואני לא מגיע לזה) שמתפשט מהר מאוד ע"י הזרעים הדביקים שלו.

אתמול שתלנו ראשי אננס, וחתכנו אשכול בננות אותו תלינו במרפסת כדי שיצהיב - אם הוא יצהיב על העץ - הפוסומים יוכלו אותם, אם כי במרפסת גם יש חשש כזה ויש גם עכברים - אך זה נגיש יותר ואפשר לראות אותם ולגרש אותם.

אני גם עוזרת ברחיצת כלים, ואחראית על הכנת הסלט ואכילת רובו :).

באחד הימים הגשומים שאי אפשר היה לעבוד בחוץ - ניקיתי קצת חלונות, והתחלתי לצבוע את המסדרון (שזה בעצם דיקט עץ שמחלק את חלל הבית לחדרים)

אתמול (יום שבת) דייב נסע להופעה, וונסה היתה מאוד עייפה אז הצעתי לטובי ללכת לטיול (לאחד השכנים יש אלפקות - אז חשבתי שנלך לשם למרות שבסוף לא הגענו, החלטתי לחזור כי טובי לא רצה לחבוש את הכובע (סיפור ארוך...)) כדי לאפשר לה לנוח קצת.

מנסה לעייף את טובי בקפיצות צפרדע והליכת דב - אך הוא רצה שאעשה יחד איתו כך שברור מי בסוף עייף את מי.

זהו אני נהנת מכל מה שאני עושה (כולל רחיצת הכלים) - כיוון שאין לי שום דבר אחר על הראש ,כלומר עבודה, ואני לא חושבת ומחשבת כל הזמן כמה זמן פנוי יש לי (עם המון דברים שאני רוצה לעשות בו) עד שאני צריכה ללכת לשון כדי שאוכל לקום למחרת, ובכלל שאין משימות מהעבודה שנכנסות למחשבה כל הזמן - מה אני צריכה לעשות, מה לא עשיתי נכון ואני צריכה לשנות גישה וכ'ו.
כשהעברתי את ערימת החרא לדוגמא, כשהעמסתי את המריצה והזעתי קצת, הרגשתי את ליטוף הרוח (וחשבתי עליך טלי ב. - על מה שכתבת), איזו מוזיקה היא יוצרת, איך העלים מתנועעים איתה, הקשבתי לציפורים, הירחתי את האדמה - זה היה קסום.

רוח של שינוי

שלום אנשים יקרים שקוראים אותי,
החלטתי לשנות את מיקום הבלוג - מסיבות טכניות של נוחות עריכת הרשומות
העברתי את כל מה שכבר פרסמתי - כולל התגובות.

אז הבלוג ממשיך כאן
גם שם אפשר "לעשות מנוי" (יכול להיות שאני אצטרך לאשר זאת - אני בעצמי לא יודעת עדיין איך זה הולך בדיוק) ולקבל הודעה למייל כל פעם שנעשה שינוי - רק לידיעתכם כל שינוי קטן שאני אעשה ישלח אליכם מייל, כך שלמאותגרי המיחשוב אולי פשוט יותר יהיה לבדוק מפעם לפעם מה חדש שם.

מקווה שזה יהיה נח יותר לי ולכם.

אוהבת, מתגעגעת אך ניהנת,
דפנה

Lofty Meadows at Highvale

15:45 - אני מחכה לוונסה שתבוא לאסוף אותי מתחנת הרכבת ב Ferny Grove. זה שבת והיא נמצאת בקורס ביו-דינאמיק עד ל 16:30.

היא אמרה לי מראש שיש אצלה כרגע זוג wwoofers שאמורים לעזוב ביום שני ולכן הקרוואן תפוס, אך אוכל עדיין לבוא אם לא מפריע לי לישון באוהל. היא גם ציינה שכיוון שאשן באוהל היא לא מצפה ממני לעבוד את ה 4 שעות שהיא מצפה מה wwoofers
שמחתי שמבחינתה זה בסדר לבוא ביום שבת, ובאמת שלא מפריע לי לישון באוהל - אני רק שמחה לעזוב את העיר.

וונסה הגיעה - בחורה צעירה, ג'ינג'ית (ג'ינג'י עדין) ברבע לחמש,
בדרך היא סיפרה לי שיש לה ולדייב (בן זוגה) הופעה היום כך שהם יצאו יותר מאוחר בערב.
כשהגענו ישבו על המרפסת דייב, מאט 3X נורמן (חברי הלהקה - מנגנים ושרים קאנטרי אוסטרלי שמהמעט ששמעתי זה מקסים) זוג ה wwoofers סוניה מגרמניה ודניס מטורכיה, טובי שישן על מאט (אחד מהשלושה), שהיי (shaye) ורובי.

הדבר שהכי מבאס אותי כאן זה שמחשיך ממש מוקדם - ב 17:30 כבר חושך מוחלט (והימים עוברים ככה עוד יותר מהר).
לכן מייד אחרי שהגענו, דייב וונסה נורמן מאט ואנוכי הלכנו להקים את האוהל בו אשן ב 4 לילות הבאים (בנתיים התברר שסוניה ודניס יעזבו רק ביום רביעי ולא שני). זה אוהל ענק (יש בו שני חדרים) והמקום שמתאים לו מרוחק קצת מהבית.

בלילה הראשון היה לי קצת קר, היה לי מיזרון ושמיכה מוונסה, ציפה של שמיכה ושק"ש שלי + בגדים טרמים + החולצה החמה היחידה שלי + מעיל לרגליים.
למחרת וונסה נתנה לי עוד שמיכה וכבר לא היה לי קר יותר.

ביום ראשון נסענו כולנו (וונסה, דייב, 3 הילדים, סוניה דניס ואני) לפסטיבל קהילתי, היו שם כ 8 דוכנים של עבודות יד, עוגות, יין ודבש (מתוצרת עצמית) וכ'ו, היה עוד אוהל מרכזי עם הופעות של שתי מקהלות (ששרו מאוד יפה) ועוד מתחם של סדנאות.
כשהגענו הייתה הופעה של ילדים מחוג טי-קואן-דו והיה נחמד לראות אותם, ולהיזכר בהתרגשות שאוחזת בך כשאתה מופיע כך.
היה מעניין לראות את המפגש החברתי והקהילתי.

קצת על וונסה ודייב,
שניהם עובדים בבית ספר אנתרופוסופי.
דייב הוא מורה למוסיקה וסגן המנהל
וונסה עובדת במשרה חלקית (שלושה ימים בשבוע), היא לומדת הוראה שנה שלישית.
יש להם שלושה ילדים שהיי בת 10 רובי בת 9 וטובי בן 2.

יש לשניהם כרגע עומס עבודה מבית הספר כיון שאלו שבועיים לקראת חופשת החורף בת ה 3 שבועות, סוף סימסטר. הם עובדים עם התלמידים של כיתה יא-יב על מופע (כנראה אצטרף אליהם לראות אותו ביום רביעי), ובנוסף דייב צריך לרשום הערכות על כל התלמידים שלו.

כיוון שאני כותבת את הרשומה הזו בשלבים - בנתיים יצא לי להכיר אותם קצת יותר (בעיקר את וונסה) והם מקסימים.
אני מזהה בהם משהו מאותם הדברים והאיכויות שראיתי ואהבתי באנשים רבים שהכרתי בשנה האחרונה: חיים פשוטים, קהילתיים (אם כי הקהילה כאן מאוד מפוזרת במרחבים הענקיים שיש כאן וכמעט בלתי אפשרי עד בלתי אפשרי להסתדר כאן בלי אוטו)
וונסה סיפרה שהיא ילדה את שהיי וטובי בבית, שהם מעולם לא קיבלו אנטיביוטיקה, לא חוסנו, ששהיי הייתה איתה בחינוך ביתי עד לפני שנתיים.
הם לא משתמשים בכימיכלים כל שהם, וכיוון שהבית פתוח (גם פיזית = הדלתות כל הזמן פתוחות) חיים בו בעלי חיים נוספים למעט אנשים (וונסה הראתה לי לדוגמה צפרדע ירוקה קטנטנה שישבה על אחד מכבלי המחשב).

הבית שלהם הוא בעצם מחסן גדול (מבנה שנמצא כמעט ליד כל בית באיזור ומשמש כמחסן) שהם הוסיפו לו עוד חדר + בנו מרפסת מדק. השירותים מחוץ לבית (במרחק של כ 20 מטר מהבית) - אך אלו שירותים קונבנציונלים ואחד הפרוייקטים העתידיים שלהם הוא לבנות שירותי קומפוסט צמודים לבית, ליד איזור הכביסה (שגם נמצא מיחוץ לבית). המקלחת כרגע ליד המטבח - מאחורי ארונות - ודייב בונה אחת חיצונית מאחורי השירותים

השירותים והמקלחת בתהליכי בנייה מאחוריהם הבית - החלק הימני והירוק זהוא ה"מחסן"
החלק שמאלי זהו החדר שהוסיפו



יש להם גינת ירק, גינת תות שדה + חומוס, הרבה עצי פרי: פאפאיה (שתרנגולי הודו בר, תרנגולות של השכנים ופוסומים אוכלים אותם אם לא קוטפים אותם כשהם מתחילים להצהיב), בננות, פיג'ויה, עץ תות, ועוד - לא הלכתי עדיין לבדוק אילו עוד עצי פרי יש להם. לול תרנגולות ובריכה קטנה של מיים אפורים שמשמשת להשקיית הגינה.

תרנגול הודו נתפס על חם זירת הפשע

לכל בית באיזור יש מיכלי מיים ענקיים לאגירת מיי גשמים כיון שאין כאן מערכת הובלת מיים כמו שיש אצלנו, ויש איסור להטות ולהשתמש במיי נחלים או לחפור בארות.
אז כרגע יש להם שני מיכלים ענקים שכרגע מלאים (השטפונות שהיו לפני כשלושה שבועות סימו תקופת בצורת של חמש שנים - עכשיו כל המאגרים מלאים).

אחד ממכלי המיים


פוסט הבא - מה בעצם אני עושה.

30.05 - בוקר בבריסבן

הלכתי היום לסיבוב אחרון בעיר - רציתי לברר משהו לגבי הטלפון המקומי שקנית וקיוויתי לפגוש שוב את הבחורה ההודית, רציתי להחזיר לה את הספר כי אין סיכוי שאסחב איתו, אך לא מצאתי אותה (בסוף השארתי את הספר באכסניה).

בדרך חזרה לאכסניה מצאתי ריג'לה וכוכבית!! ממש שמחתי לראות מכרים ירוקים למרות שלא התחשק לי לאכול מהם כי הם גדלו באי תנועה סואן במיוחד. מחכה למצוא אותם ועוד באיזורים הכפריים ולאכול אותם בסלט או ברסק ירוק (אני מרגישה חוסר בעלים ירוקים ומפנטזת על רסק)

בכל אופן, כשחזרתי לאכסניה ממש קרוב אליה, הלך בחור צעיר לכיון שלה (ללא תיק) וחשבתי שהוא בטח בדרכו לאכסניה, הוא נראה לי כמו מישהו שמחפש משהו, לא יודע כל כך מה לעשות , ובכלל נראה בודד.

הוא באמת נכנס לאכסניה ואני אחריו, שאלתי אותו אם הוא שוהה באכנסיה ונתתי לו את הצמיד שקיבלתי מתימוס (שנשארו בו עוד מספר דקות גלישה) וכך התחלנו לדבר.
הוא בן 24 מצרפת, שסיים לימודי משפטים. הוא הגיע לבריסבן בדיוק ומחכה לחדר. הוא אמר לי שאני האדם הראשון שהוא מדבר איתו - היה נראה לי שהוא מאוד בודד, אך גם לא מרגיש נח לפתוח בשיחה - וכמובן שמאוד הזדהתי איתו.
בשלב מסויים רציתי לבדוק דוא"ל לפני שאני עוזבת, אז הוא בא אחרי וסתם ישב ליידי (הרגשתי לא נח עם זה, זה לא שהוא עבד מול מחשב, אלא סתם ישב שם...) לא הצלחתי להתחבר מהמחשב עליו עבדתי אז הלכנו חזרה ללובי לדבר, ואז הוא ביקש שאראה לו את האכסניה מכיוון שהוא רק הגיע. הראתי לו מאיפה עולים לחדרים, באיזור שלילה קודם היה הברביקיו, היתה מסיבה - והוא התפלא ושמח שהוא יכול להכנס למתחם כי זה חלק מהאכסניה, אך איך שהוא נראה לי שהוא לא טיפוס של מסיבות (כמובן שאולי אני טועה). המשכתי להראות לו את המטבח וחדר הטלויזיה.

אני כותבת עליו פשוט כי במידה מסוימת הוא מאוד הזכיר לי אותי, אם כי היה נראה לי שקשה לו עם הלבד יותר מאשר לי, הוא ממש חיפש את החברה ונראה מופחד ובודד.

בכל אופן התקרבה השעה שרציתי לצאת, אז נפרדתי ממנו, הלכתי שוב לקרוא ולענות על אימיילים ויצאתי לדרך.

עזבתי את האכסניה ב 12:30
שוב עם התיק הכבד על הכתפיים, אך הפעם הוצאתי ממנו את הדברים הכבדים אותם אני סוחבת אותם בתוך השקית בד הגדולה שאמא תפרה לי - שזה דיי הצלה. אני צריכה לראות ממה אני יכולה להיפתר.
בעיקרון תחנת הרכבת נמצאת במרחק הליכה של כ 20 דקות, אך לא התחשק לי ללכת עם התיק הגדול - אז הלכתי לתחנת אוטובוס קרובה.
שאלתי שם שתי נשים מבוגרות שהסתכלו בלוח האוטובוסים אם הן יודעות איזה מהאוטובוסים מגיע לתחנת הרכבת (centeral station rwy) - כמה שהשם פשוט וטריוויאלי - הסתבכתי איתו והן לא הבינו אותי בהתחלה (שמתי לב שגם לאוסטרלים קשה להבין למה אני מתכוונת בגלל שאני לא מבטאת נכון את המילים והשמות - זה קרה לי הרבה בארה"ב), כשלבסוף היה נראה שהבינו למה הכוונה הן שמחו להסביר לי ואמרו לי לשאול את הנהג אם הוא עוצר בתחנה שאני צריכה, כשהגיע האטובוס הן ציינו שזה האוטובוס שעלי לקחת. ראיתי שהן עלו אחרי גם. בשלב מסויים אחת מהן באה להגיד לי שעליי לרדת בתחנה הבאה - ומזל שהיא באה כיון שהאוטובוס נסע ברחוב מקביל לזה שבו נמצאת התחנה (אותו כבר הכרתי כי בדקתי מראש לאן עלי להגיע). לולא זה לא הייתי יודעת לרדת במקום.

כשהלכתי לכיון תחנת הרכבת, עצר אותי בחור צעיר (נראה לי אוסטרלי) ושאל אותי איך מגיעים ל city hall!! אמרתי/שאלתי אם הוא מתכוון לזה שנמצא ב rome st' (הגעתי לשם שלשום בטעות בשיטוטים שלי), הוא אמר שכן - אז הוצאתי את המפה הצוקומוקו שאיך שהוא כן אפשר להסתדר איתה ונתתי לו אותה אחרי שהראתי לו איפה אנחנו עכשיו. - זה היה נחמד שהוא פנה אלי (למרות שהיה ברור שאני תיירת עם התיק הענק וכ'ו) ועוד יותר היה נחמד שיכולתי לעזור לו.

היום השני בבריסבן

התעוררתי מוקדם יחסית ב- 6:30 והחלטתי להמשיך לנמנם.
ב 7:30 קמתי, תימוס שמעה שהתעוררתי ונתנה לי צמיד צהב - שהצגה שלו בסוכנות נסיעות מקומית (שקרובה ועובדת עם האכסניה) תתן לי גלישה חינם באינטרנט.

החלטתי ללכת לפארק הבוטני. ישבתי שם ליד אחת הבריכות והסתכלתי על הציפורים. הציפור שבתמונה (Dusky) הצחיקה אותי - הוא רדף וגירש את היונים שהתקרבו לטריטוריה שלו (כנראה).
הוא גם גירש כמה ציפורים מהמין שלו. מה שהצחיק אותי זו הצורה בה הוא התכונן לתקיפה - הוא הוריד את הראש, העלה את הטוסיק מתח רגל אחת אחורה כאילו התכוון לזינוק - והתחיל לרוץ בטירוף מלווה בציוץ קולני לעבר הציפורים ואחריהם - וזה עבד - הוא השליט טרור על כל הציפורים (פרט ל Ibis הציפורים הלבנות הגדולות שדיי התעלמו ממנו).


כשמשכתי ללכת ראיתי שפיספסתי סיור מודרך שהתחיל לפני כמה דקות, כך שהמשכתי ללכת לטייל, כעבור כמה מטרים ראיתי קבוצה של נשים שנראה היה כאילו הן בסיור. התקרבתי וכשהיה נראה לי שזה אכן הסיור, שאלתי אם אוכל להצטרף. המדריכה - פנסיונרית שמתנדבת להדריך את הסיורים האלה התמקדה בעיקר בעצים (גם אין יותר פרחים בפארק הזה - אתמול ב Roma Street Parkland היו פרחים הרבה יותר מגוונים ויפים).
בכל אופן הבנתי חלק מההסברים. לפי ההסברים, נמצא בפארק עץ המקדמיה ממנו ניצפה האדם הראשון שהוא לא אבוריג'י שאכל אגוז מקדמיה.
לפני כן האגוזים נחשבו רעילים. ב 1858 המפקח על הפארק הבוטני של בריסבן הבחין בילד שאוכל מהאגוזים, וכשראו שלא קורה לו כלום הבינו שהאגוזים אכילים.

כשנגמר הסיור יצאתי מהפארק לחפש סופרמרקט במטרה לחזור ופארק ולאכול כאן (לא רציתי לקנות בבוקר כדי לא לסחוב תיק כבד).
הלכתי שוב לכיון מרכז העיר כי ידעתי שיש שם סופר. בדרך חזרה עצרה אותי ליד חנות ספרים, אישה הודית צעירה, היא החזיקה ספר ביד ושאלה אותי אם אני מכירה יוגה ואם אני רוצה לנסות. אמרתי לה שאני מעשיתי קצת יוגה אך שאני לא מעוניינת כיון שאני עוזבת את העיר מחר.
היא פתחה את הספר בעמוד עם ציור יפיפה שמתאר את גלגל החיים והמוות ושאלה אותי אם התמונה אומרת לי משהו - בשלב זה הבנתי שהיא לא התכוונה ליוגה כפעילות גופנית, אלא על כל התורה מהיוגה שאני מכירה היא חלק ממנה.
הבנתי שהיא מסיונרית ומנסה להפיץ את תורתה - אך המשכתי לשוחח איתה עוד קצת - היא היתה מאוד נחמדה ונהינתי מהשיחה.
היא ביקשה שאקח את הספר - ולמרות שבהתחלה לא רציתי - אני בקושי מרימה את התיק גם ככה, החלטתי לקחת אותו כי סיקרן אותי לראות מה זה הגיתה.

המשכתי ללכת לפארק שם הכנתי לי סלט לתפארת. ניסיתי לקרוא את הספר כשאכלתי אך מהר מאוד התיאשתי ואיבדתי סבלנות.
בסופו של דבר השארתי אותו ב "סיפריה" שבאכסניה.

ד"ש חם מבריסבן - אוסטרליה

ד"ש חם מבריסבן - אוסטרליה

הטיסה מהונג קונג לבריסבן לקחה 7.5 שעות, שאת רובם העברתי בשינה.
תהליך הכניסה לאוסטרליה היה חלק ומהיר מאוד, אפילו לא פתחו את התיק שלי.
הגעתי לאכסניה ב 11:20 ונאמר לי שהחדר יהיה מוכן בעוד שעה.
השארתי את התיק הגדול בחדר הכביסה עם עוד הרבה תיקים כאלו
ויצאתי לטייל בעיר.

טיילתי עם מפה צוקומוקו כזו, שיש על ברושרים של מלונות.
הלכתי המון לכיוונים הלא נכונים, ובכלל חוש בכיוון שבד"כ מתפקד דיי טוב אצלי, לא תיפקד היום משהו, מה שטוב בזה שזה גרם לי קצת לפתוח את הפה ולשאול איך להגיע ל...
שמתי לב שכל מי ששאלתי, כיוון אותי לדרך מסויימת, ומיד לאחר שהודתי לו והתחלתי ללכת שמעתי אותה/ו מהרהרים בקול על דרך אחרת, - זה מעניין – אני תמיד עושה כך כשאני נשאלת איך להגיע אל.. (ומבקרת את עצמי על כך...) היום כשזה קרה – זה עשה לי הרגשה טובה, שאחרי שכיוונו אותי חשבו פעם שניה האם יש דרך נוחה/קצרה יותר.
מציינת לעצמי לזכור זאת בפעם הבאה שאשאל איך להגיע אל...

הייתי במרכז העיר כשהרגשתי רעב. אלו מספר רחובות שהבניינים הם בעצם קניונים (מבלבל מאוד להכנס אילהם ולצאת ברחוב אחר... ראתי דיי מהר שלא אמצא שם משהו אכיל אז שאלתי איפה יש סופר בו אוכל לקנות ירקות ופירות טריים במחשבה ללכת לאכול בפרק שנמצא בסביבה.

לקח לי שעה בערך להגיע לפארק (Roma Street Parkland) גם לשם התברברתי קצת והייתי צריכה לחזור על עקבותי.
אך בסוף כשהגעתי – התיישבתי מול "אגם" ונהניתי מהארוחה. ( מחר אשדרג את הארוחה – קניתי כלי פלסטיק עם מכסה כך שאוכל להכין ממש סלט עם עלים ירוקים ולימון... )
אחרי שנ"צ של כשעה המשכתי לטייל קצת בפארק לכיוון האכסניה.


כשחזרתי קיבלתי את המפתח לחדר, זה חדר של 4 מיטות קומותיים, בחרתי באחת משלושת המיטות הפנויות - מיטה תחתונה אך צמודה לדלת :(

אחרי התארגנות מהירה ירדתי לשלוח מייל שהגעתי והכל בסדר.
בזמן שעברתי בלובי נכנסה אישה – נראתה לי בסביבות 55 ומעלה , מאוד לא אופייני פה.
חשבתי שיהיה מעניין אם היא תהיה שותפה לחדר, משום מה הרגשתי שיהיה לי נוח לדבר איתה, ובאמת כשעליתי לחדר להתקלח, היא היתה שם.
היא הציגה את עצמה (מוריין) ושוחחנו קצת (מפריע לי שיש משפטים שאני לא מבינה, אם בגלל סלנג/מבטא/ או אוצר מילים... )
כשסיפרתי לה שהגעתי היום ושאני נוסעת לבד, היא הזמינה אותי לבוא לבקר אותה ב Bundaberg עיר או עיירה צפונית לבריסבן במרחק של כ 4.5 שעות.
היא אמרה לי שהיא לבד שם, שהבנים גדלו וכל אחד בעיר אחרת.
נתתי לה שוקולדים שקניתי בהונג קונג (כדי לגמור את כל הכסף ההונג קונגי..) והיא שמחה מאוד.
החלפנו כתובות דוא"ל ומספר הטלפון שלה (לי עדיין אין טלפון) והיא יצאה לארוחת ברביקיו/מסיבה שהאכסניה עושה.

הרושם שלי מהאכסניה, שהיא מכוונת לקהל של צעירים שזופים חובבי מסיבות חוף.
אחרי שהתקלחתי, הלכתי לאיזור המסיבה (שעוד לא התחילה) – חשבתי למצוא את תימונס ולהמשיך לשוחח, מצאתי אותה בחדרון מלא עשן סיגריות, ובכלל כל האיזור היה עם מוזיקה רועשת וידעתי שיהיה לי עוד יותר קשה לתקשר ולהבין אותה. חוץ מזה שממש לא התחשק לי לשבת בחדר אפוף עשן, וגם מיחוץ לחדר הריח לא היה משהו (ריח של ציפס בשר ושומן שרופים...).
אז חזרתי ללובי - וכתבתי דברים אלו.
ועכשיו אך לישון אחרי יום או יותר נכון יומיים ארוכייייייים.

זה היה יום נחמד.

רגע לפני...

סידורים אחרונים, הכנסה / הוצאה ואירגון אחרון של התיקים,

ההחלטה להשאיר למעיין את המצלמה כי היא קצת גדולה ותופסת המון מקום בתיק, ובכלל אני יודעת שאני מתעצלת להוציא אותה כל פעם – אני צריכה מצלמה שניכנסת לכיס.

נפרדתי בהמשכים – בבוקר מסיון אח"כ מאמא, בתחנת רכבת מאבא וברכבת ממעיין.
בכל פרידה שכזו הפה מתעוות והקול ניצרד ואוטוטו זולגות דמעות (של שני הצדדים נראה לי) אך אני מחזיקה את עצמי – אני לא אוהבת לבכות בכלל ובחברת אנשים (גם אם משפחה) בפרט.

ברכבת כותבת:
עם הגב לכיוון הנסיעה,
מביטה בנופים מוכרים
נעלמים
ואת מקומם ממלאים געגועים

ובמטוס אשב עם פניי לכיון הטיסה,
לעבר הלא נודע, מוכנה לקלוט כל חוויה
ולקבלה בברכה.

בנתב"ג הכל הולך מהר, החלטה של הרגע האחרון - מביטחון שהתערער: לאסוף את התיק בהונג קונג ולא לשלוח אותו ישירות לבריסבן.

עוברת את הבידוקים – והולכת לשער לעליה למטוס שם מחכה, מחפשת את ההתרגשות ולא מרגישה כזו – זה מוזר, מנסה לזהות מה אני מרגישה והמילה שעולה לי בראש זו אפטיות – אך זו לא מילה מתאימה כי אני לא אפטית אלא פשוט לא מתרגשת.
בעליה למטוס, ב"שרוול" פתאום מרגישה שוב את העיוות בפה, ומרגישה התחלת לחלוחית בעיין – מרגישה עצב (שאני צועדת שם לבד), אך יחד עם זאת מרגישה הערכה גדולה לעצמי – ומחזקת את ההרגשה הזו.

זה נראה לי קצת הזוי, כאילו החלטתי על הטיול הזה, עשיתי את כל הסידורים ועכשיו כשאני בדרך למטוס כאילו מתפלאת ולא מבינה מה אני עושה כאן, שזה באמת קורה.

בשלב זה כאב ראש שליווה אותי מהבוקר (כאב חלש) התחזק (כנראה שכך ההתרגשות באה לידי ביטויי הפעם) אחרי ימים רבים שלא סבלתי מכאבי ראש.
אז הראש כואב ומרגישה עייפות – הולכת לבדוק אם יש שלישיית מושבים ריקים שאוכל לישון בנוחות – שואלת / מבקשת מאחת הדיילות אם יש מקום כזה ואם אפשר לעבור – וכן יש מקום פנוי כך שרוב הטיסה כמעט 8 מתוך 10.5 שעות עוברות עלי בשינה כמעט רגילה ובעזרת חצי אקמול מתעוררת בלי כאב ראש, ועירניית למדיי.

מרגישה רעב וניהנת מארוחת בוקר משובחת של עגבניה מלפפון גואקמולי על פת שמש מלאה טעמים - מאופק (מנסה לפענח אילו..). ומקנחת בחטיפי גרנולת כוסמת – מטלי. - רוצה בהזדמנות חגיגית זו לשוב ולהודות לכם טלי ואופק על הביקור ועל המטעמים שמלווים אותי עד עכשיו.

זהו עוד מעט נוחתים, מרגישה מעודדת יותר עכשיו אני חושבת שחוסר ההתרגשות שלי – שמלווה אותי גם עכשיו זו בעצם שלווה,
אותה שלווה שמלווה אותי עוד מהטיול לקטים האחרון – ומייד נזכרת שהיום בערב מתחיל עוד טיול – שמחה בשביל המשתתפים בטיול ומחכה לראות תמונות.

שציטוט שמצא חן בעניי מהעיתון של אל-על: "כל מסע למרחקים הוא חיפוש אחר משהו, לפעמים לא מוגדר במילים, והדחף והתשוקה משותפים לכל בני האדם שמעיזים לחפש את דרכם בעולם, לבחור יעדים ולפלס בעצמם את המסלול" עפרה רזנפלד

חשבתי לצאת לטייל בהונג קונג, ביררתי לגבי שמירת חפצים כדי להשאיר את התיק הגדול, שמירה של 3-24 שעות עולה 55$ - יש לי משהוא כמו 6 שעות עד ה checkin אך אני מחליטה שזה יקר מידיי.
כעבור שעתיים מגלה שאלו בעצם 55$ הונג קונגים כלומר זה בערך 27 שקל (לעומת 220~ שחשבתי קודם) אך בשלב זה נראה לי כבר לחוץ מידיי לצאת –אז יושבת ומקלידה את הדברים הנ"ל (כרגע אני שמחה שאני עם המחשב).

עבר בנתיים עוד זמן, מצאתי מקום שאני יכולה להטעין את המחשב ומנצלת את ההזדמנות להעלות את הרשומה.
עכשיו 22:03 ואני נוחתת בבריסבן ב 9:15 אך יש גם הפרשי שעות - אני לא זוכרת כמה שעות הטיסה אך שמחה שזו שוב טיסת לילה ואני שוב עייפה - מקווה לישון טוב כדי להיות רעננה כשאנחת.

פוסט הבא - מאוסטרליה

הטיול שלפני הטיול

החופשה שלי התחילה נפלא בטיול ליקוט של 6 ימים.

כמו בעבר, את ההבדל והשינוי שחל בי במהלך הטיול אני מרגישה בצורה החזקה ביותר כשאני מגיעה הביתה. אני עדיין מתנועעת בקצב הטבע, רגועה ושלווה, ניהנת מכל רגע, החום לא מעיק יותר מידיי, כשאני מבצעת משהו זה נעשה בריכוז ובסבלנות.

יום אחרי הטיול: יצא שנשאלתי איך אגיע לנתב"ג – תשובתי שהיתה ברכבת, נענתה במשפט כגון: רכבת זה מעולה, רק שלא תהיה שביתה.
התגובה הזו של השואלת כל כך אופינית לי, אך היום פשוט שאלתי אותה בחזרה – למה שזה יקרה?
וכך באמת הרגשתי, מין פליאה כזו – למה שתהיה שביתה דווקא ביום שלישי?

חזרתי עם מין רוגע וביטחון, וכולי תיקווה שילווה אותי כמה שיותר,
ושאוכל לחזור למצב זה בקלות במקרה שיתערער.

זה היה טיול הלקטים החמישי שלי.
שמתי לב לעליה עיקבית בהנאה שלי מטיול לטיול.
ולא שלא היו לי קשיים בטיול הזה, אך נתתי להם הרבה פחות תשומת לב וחשיבות.

אני מרגישה שחלק מההרגשה הטובה במיוחד שחשתי בטיול הזה, נבעה מהעובדה שבמהלך הטיול כמעט שלא חשבתי על אוסטרליה, על העבודה.. היו לי הרבה רגעים שהלכתי לבד ואני לא זוכרת על מה חשבתי באותם רגעים, אך אני בטוחה שאלו לא היו ה"מחשבות המעגליות" (תסריטים למיניהם, כעסים עצמיים וכו') שמלוות אותי בדר"כ ולא מביאות אותי לשום מקום.
אלא היתה לי הרגשה של הנאה מהרגע. (קשה לי להסביר - זו פשוט הרגשה שונה).

אני שמחה ומאושרת שיצאתי לטיול,

הוא לא יכל להיות יותר טוב ממה שהיה!

תודה!

היום האחרון בעבודה

כמובן שלא ממש עבדתי, סגרתי פינות אחרונות, שלחתי מיילים אחרונים.
ובעיקר פיניתי וניקיתי את הקיוביק, משהיא מהקבוצה שלי תכנס "לגור" בו עד שאחזור.
הוצאתי מהארונות 12שנים – הפלסטיק של כמה מהקלסרים התחיל להתפורר.

הרגשתי קצת אפתיות, אולי קצת עצבות, ומוזר לי שלא הרגשתי שימחה והתרגשות. קשה לי ללכת לאנשים להגיד שלום.
אני מרגישה חוסר נעימות, בעיקר כשאומרים לי שמקנאים בי - אני לא יודעת איך לענות על כך.

האמת שזה לא ממש היום האחרון, אבוא שוב ב 24/5, יומיים לפני הטיסה.
מחר היה אמור להיות היום האחרון אך בגלל הקדמת טיול הלקטים דחיתי אותו.
אז ביום ראשון בעוד שבועיים אבוא להפרד, להחזיר את האוטו
ו"לחגוג" בפרידה רישמית של חבריי ה staff ממני ומעובד נוסף שעבר קבוצה. נלך לאכול יחד צהריים ולהפרד.
אני יודעת שאצחק הרבה באותו יום, ויש סיכוי שגם אזיל דימעה.

ואם כבר אני כותבת – אז יש התקדמות בחזית האוסטרלית – יצרתי קשר עם ונסה ודייב –
המארחים הראשונים שלי. המקום שלהם נקרא: Lofty Meadows
אעבוד כ 4-6 שעות ביום בניקוש, שתילה, חיפוי הקרקע, טיפול בבוסתן שיש להם.
נראה לי שזו לא ממש חווה - כלומר הם לא מתפרנסים מזה.
אני מקווה שיהיה לי נחמד שם, ואם לא אמשיך הלאה.

רשימת איכויות שאני רוצה לחוות במהלך הטיול

• להיות כמה שיותר מודעת לרגשות שעולים בי
• להרגיש מה מתאים לי
• לדעת לשים גבולות
• להינות מהעכשיו
• חיבור לאנשים
• חיבור עם הטבע
• יצירתיות
• כנות (גם עם עצמי - אם לא נח/נעים לי - לעשות משהו לשינוי את המצב)
• סקרנות
• אהבה
• יוזמה (ליזום)
• פשטות
  

אז מה התכנון?

למעשה אין ממש תכנון, יש "תוכנית אב" כללית – להתנדב בחוות, שמורות טבע, קהילות סביבתיות (ecovillage), מחסה לחיות בר או כל דבר דומה תמורת לינה ומזון.
החלטתי על איזור (Queensland)
אני מסמנת לי בספר (The Australian WWOOF book) מארחים שמעניינים אותי באיזור בו אהיה.
אצור קשר עם המארחים כחודש לפני שאסע כדי לתאם מתי ולהיכן אגיע, ומשם לפי ההרגשה שלי.
אם יהיה לי כיף, מעניין, נוח וכמובן אם זה יתאים גם להם – אשאר לתקופה ארוכה יותר,
ואם לא אמשיך למקום אחר.
ככה פשוט לנדוד ללא הרבה תיכנון.

ולמה דוקא אוסטרליה?
אז זהו שאין לי תשובה חד משמעית,
כי זאת היתה המדינה הראשונה שעלתה לי לראש כשחשבתי על מימוש הטיול
כי מעיין וסימון עשו לי חשק לטייל שם.
כי זו מדינה דוברת אנגלית.
כי יש שם חיות יחודיות
כי יש לי תקופת טיול ארוכה יחסית שמתאימה לטיול במקום רחוק (מקום שלא מגיעים אליו לתקופה קצרה).
כי אני רוצה (ולשמחתי הרבה יכולה) לתת את זה לעצמי.
ויש עוד כמה סיבות שאני לא רוצה לפרט אותן.

אך הסיבה שהשאלה הזו עולה כאן היא לא סקרנות גרידא אלא מסיבה סביבתית (וזו בהחלט לא סיבה למסיבה)
בדקתי בכמה מחשבוני פליטת Co2 ובטיסה לאוסטרליה וחזרה אקח חלק בפליטת של בין 3.4 ל 4.51 טון co2 שזה המון!
לשם השוואה – בנסיעות שאני עושה במשך שנה שלמה אני גורמת לפליטת כ 2.3 טון co2 שזה גם המון
ויהיו עוד נסיעות בתוך אוס'

וכן זה גורם לי לרגשות אשם, ולנקיפות מצפון ומעלה את מפלס הביקרות העצמית שלי (צביעות, חוסר התחשבות ניצול...)
ולכן לא אמשיך לחפור להעמיק ולהעיק על עצמי (כבר אמרתי – זה מוציא את הביקורתיות)
יש דברים שאני כן עושה תוך התחשבות והשתדלות להפחית את הניצול.
ויש הרבה יותר דברים שאני יכולה ועוד לא עושה (וזה אחד מהם).

דבר אחרון בנושא: על מנת לקזז את הנזק ולו במעט (ואין לי ספק שזה מעט מדיי) חשבתי להגיע לפחות פעם אחת למארחים שבין השאר מתעסקים בייעור (ניסיתי לחשב כמה עצים אצטרך לשתול כדי לקזז את ה 4.5 טון אך חסר לי המון מידע אבל זה בטח יגיע למאות אם לא אלפי עצים)
אפשרות אחת שמצאתי: החווה של בוב
(וכשקראתי על החווה של בוב נזכרתי בסרט The Man Who Planted Trees )

דבר אחרון נוסף, שקשור דווקא לרגשי האשם ונקיפות המצפון.
בדיוק סיימתי לקרוא פרק בנושא ייסורי מצפון ורגשי אשם בספר של טום הודג'קינסון – אין מחיר לחופש.
ואצטט חלק מציטוט שמובא בספר (שאני קצת מוציאה אותו מהקשרו המלא ולוקחת את החלק שרלוונתי לי עכשיו): "כתוצאה מכך היה לי יתרון גדול על פני אנשים אחרים בגילי, כיון שבלי כבלי המצפון, עשיתי בדיוק מה שהתחשק לי." אית אלן, "החיים מאל"ף עד תי"ו", איידלר 2005

התחלה

המסע הזה לא מתחיל ב 22/5/2009 הוא התחיל למעשה לפני
כמעט 3 שנים.
כשאותו צינור מתכת בקוטר של כ 100 מ"מ וכמה ק"ג חומר נפץ, שגרם לבית הגדול והיציב לרעוד ולהסדק בכמה מקומות, הרעיד וסדק גם משהו אצלי.
הרגשתי בכל התקופה הזו שהמציאות התנפצה לי בפנים, אותה הרגשת שליטה על חיי התנפצה
ודברים שהיו לי חשובים איבדו את חשיבותם ונוספו עוד פחדים וסיוטים.

הרבה פעמים בעקבות משבר עמוק / טראומה / מחלה ואובדן אנשים משנים כיון כאילו איזה סלע עצום התגלגל וחוסם את המסלול בו הם הולכים "ומאלץ" לבחור בין שתי אפשרויות:
לשנות מסלול ולבחור במסלול אחר להמשיך לחיות בו
או לתפס מעליו איך שהוא ולהמשיך באותו מסלול.

היום נראה לי שבחרתי באפשרות הראשונה. וכן הייתי (ואני עדיין) צריכה עזרה.
והודות לסיון האהובה הגעתי אל דגניה הנפלאה והחכמה שפירקה את הלבטים התחבטויות הפחדים ובכלל דברים שהעיקו עלי למשהו פשוט. ועם משהו פשוט אפשר להתמודד.
והיא צידה אותי בכלים שעוזרים לי לשנות את המסלול, לשנות דפוסי ההתנהגות להעיז, להתנסות, ליזום, להפחית את הביקורתיות, להיות יותר מודעת.

ובזכות עידודה לנסות דברים, ליזום ולהעז, הצטרפתי לטיולי הלקטים ופגשתי את אופק המקסים.
שדרכו נחשפתי לדרך חיים שונה לחלוטין ממה שאני מכירה, וכמעט כל שיחה איתו גורמת לי לחשוב ולהסתכל על דברים בצורה שונה.

ובטיולי הלקטים נזכרתי כמה אני אוהבת לטייל ולישון בחוץ, (וכמה זה טבוע בי - קולות ותחושות של הלילה בטבע העלו בי פלשבאקים מהילדות (ללא תמונה או טיול מסוים (היו ממש מעט) אלה פשוט ההרגשה השלווה הנעימה והעוטפת מכל עבר)

ופתאום שמתי לב שאני אוהבת אנשים יותר מבעבר. ונח לי יותר להתחבק ולגעת. וממצב של מימוזה בישנית (צמח האל תיגע בי) הפכתי (לפחות במחשבה) לחתול מגרגר למגע וליטוף.
טוב קצת נסחפתי, אך אני כבר לא נבוכה מלחבק אנשים (לפעמים שרק פגשתי), ומלהפגש ולהפרד עם חיבוק.

אז זהו, מה שכתבתי עד כאן זה לא סיכום, זו התחלה (בעצם כל רגע הוא שינוי ולכן התחלה... )
וזה לא שאני יודעת לאן פני מועדות ומהו המסלול השונה הזה שדיברתי עליו,
אני רק יודעת שמשהו השתנה ומשתנה בי ואני מוצאת לאט לאט את הדברים החשובים לי במקום אלו שירדו מגדולתם.

וכאן מגיע המסע הזה, שהוא גם בין השאר איזו שהיא "הוכחה" (ולא שאני מרגישה צורך להוכיח לי או לאחרים) לשינוי ולתהליך שאני עוברת – לפני שלוש שנים ואחורה, הפעמים שנסעתי לטיול, לסדנא, סתם לנסוע לבקר (טוב לא היה לי גם את מי...) ובכלל הפעמים שיצאתי מהבית לבד, לא במסגרת עבודה/קרטה/בי"ס ניתנים לספירה על אצבע אחת (אולי שתי אצבעות אם ממש אתאמץ למצוא).

ותיקון קטן - הוכחה זו באמת לא מילה מתאימה כאן, אלא זה יותר איזשהו ציון דרך, והזדמנות לטפיחה עצמית על השכם.