יום ראשון, 22 במרץ 2009

רשימת איכויות שאני רוצה לחוות במהלך הטיול

  • להיות כמה שיותר מודעת לרגשות שעולים בי
  • להרגיש מה מתאים לי
  • לדעת לשים גבולות
  • להינות מהעכשיו
  • חיבור לאנשים
  • חיבור עם הטבע
  • יצירתיות
  • כנות (גם עם עצמי - אם לא נח/נעים לי - לעשות משהו לשינוי את המצב)
  • סקרנות
  • אהבה
  • יוזמה (ליזום)
  • פשטות

אז מה התכנון?

למעשה אין ממש תכנון, יש "תוכנית אב" כללית – להתנדב בחוות, שמורות טבע, קהילות סביבתיות (ecovillage), מחסה לחיות בר או כל דבר דומה תמורת לינה ומזון.
החלטתי על איזור (Queensland)
אני מסמנת לי בספר (The Australian WWOOF book) מארחים שמעניינים אותי באיזור בו אהיה.
אצור קשר עם המארחים כחודש לפני שאסע כדי לתאם מתי ולהיכן אגיע, ומשם לפי ההרגשה שלי.
אם יהיה לי כיף, מעניין, נוח וכמובן אם זה יתאים גם להם – אשאר לתקופה ארוכה יותר,
ואם לא אמשיך למקום אחר.
ככה פשוט לנדוד ללא הרבה תיכנון.

ולמה דוקא אוסטרליה?
אז זהו שאין לי תשובה חד משמעית,
כי זאת היתה המדינה הראשונה שעלתה לי לראש כשחשבתי על מימוש הטיול
כי מעיין וסימון עשו לי חשק לטייל שם.
כי זו מדינה דוברת אנגלית.
כי יש שם חיות יחודיות
כי יש לי תקופת טיול ארוכה יחסית שמתאימה לטיול במקום רחוק (מקום שלא מגיעים אליו לתקופה קצרה).
כי אני רוצה (ולשמחתי הרבה יכולה) לתת את זה לעצמי.
ויש עוד כמה סיבות שאני לא רוצה לפרט אותן.

אך הסיבה שהשאלה הזו עולה כאן היא לא סקרנות גרידא אלא מסיבה סביבתית (וזו בהחלט לא סיבה למסיבה)
בדקתי בכמה מחשבוני פליטת Co2 ובטיסה לאוסטרליה וחזרה אקח חלק בפליטת של בין 3.4 ל 4.51 טון co2 שזה המון!
לשם השוואה – בנסיעות שאני עושה במשך שנה שלמה אני גורמת לפליטת כ 2.3 טון co2 שזה גם המון
ויהיו עוד נסיעות בתוך אוס'

וכן זה גורם לי לרגשות אשם, ולנקיפות מצפון ומעלה את מפלס הביקרות העצמית שלי (צביעות, חוסר התחשבות ניצול...)
ולכן לא אמשיך לחפור להעמיק ולהעיק על עצמי (כבר אמרתי – זה מוציא את הביקורתיות)
יש דברים שאני כן עושה תוך התחשבות והשתדלות להפחית את הניצול.
ויש הרבה יותר דברים שאני יכולה
ועוד לא עושה (וזה אחד מהם).

דבר אחרון בנושא: על מנת לקזז את הנזק ולו במעט (ואין לי ספק שזה מעט מדיי) חשבתי להגיע לפחות פעם אחת למארחים שבין השאר מתעסקים בייעור (ניסיתי לחשב כמה עצים אצטרך לשתול כדי לקזז את ה 4.5 טון אך חסר לי המון מידע אבל זה בטח יגיע למאות אם לא אלפי עצים)
אפשרות אחת שמצאתי: החווה של בוב
(וכשקראתי על החווה של בוב נזכרתי בסרט The Man Who Planted Trees )

דבר אחרון נוסף, שקשור דווקא לרגשי האשם ונקיפות המצפון.
בדיוק סיימתי לקרוא פרק בנושא ייסורי מצפון ורגשי אשם בספר של טום הודג'קינסון – אין מחיר לחופש.
ואצטט חלק מציטוט שמובא בספר (שאני קצת מוציאה אותו מהקשרו המלא ולוקחת את החלק שרלוונתי לי עכשיו): "כתוצאה מכך היה לי יתרון גדול על פני אנשים אחרים בגילי, כיון שבלי כבלי המצפון, עשיתי בדיוק מה שהתחשק לי." אית אלן, "החיים מאל"ף עד תי"ו", איידלר 2005


התחלה

המסע הזה לא מתחיל ב 22/5/2009 הוא התחיל למעשה לפני
כמעט 3 שנים.
כשאותו צינור מתכת בקוטר של כ 100 מ"מ וכמה ק"ג חומר נפץ, שגרם לבית הגדול והיציב לרעוד ולהסדק בכמה מקומות, הרעיד וסדק גם משהו אצלי.
הרגשתי בכל התקופה הזו שהמציאות התנפצה לי בפנים, אותה הרגשת שליטה על חיי התנפצה
ודברים שהיו לי חשובים איבדו את חשיבותם ונוספו עוד פחדים וסיוטים.

הרבה פעמים בעקבות משבר עמוק / טראומה / מחלה ואובדן אנשים משנים כיון כאילו איזה סלע עצום התגלגל וחוסם את המסלול בו הם הולכים "ומאלץ" לבחור בין שתי אפשרויות:
לשנות מסלול ולבחור במסלול אחר להמשיך לחיות בו
או לתפס מעליו איך שהוא ולהמשיך באותו מסלול.

היום נראה לי שבחרתי באפשרות הראשונה. וכן הייתי (ואני עדיין) צריכה עזרה.
והודות לסיון האהובה הגעתי אל דגניה הנפלאה והחכמה שפירקה את הלבטים התחבטויות הפחדים ובכלל דברים שהעיקו עלי למשהו פשוט. ועם משהו פשוט אפשר להתמודד.
והיא צידה אותי בכלים שעוזרים לי לשנות את המסלול, לשנות דפוסי ההתנהגות להעיז, להתנסות, ליזום, להפחית את הביקורתיות, להיות יותר מודעת.

ובזכות עידודה לנסות דברים, ליזום ולהעז, הצטרפתי לטיולי הלקטים ופגשתי את אופק המקסים.
שדרכו נחשפתי לדרך חיים שונה לחלוטין ממה שאני מכירה, וכמעט כל שיחה איתו גורמת לי לחשוב ולהסתכל על דברים בצורה שונה.

ובטיולי הלקטים נזכרתי כמה אני אוהבת לטייל ולישון בחוץ, (וכמה זה טבוע בי - קולות ותחושות של הלילה בטבע העלו בי פלשבאקים מהילדות (ללא תמונה או טיול מסוים (היו ממש מעט) אלה פשוט ההרגשה השלווה הנעימה והעוטפת מכל עבר)

ופתאום שמתי לב שאני אוהבת אנשים יותר מבעבר. ונח לי יותר להתחבק ולגעת. וממצב של מימוזה בישנית (צמח האל תיגע בי) הפכתי (לפחות במחשבה) לחתול מגרגר למגע וליטוף.
טוב קצת נסחפתי, אך אני כבר לא נבוכה מלחבק אנשים (לפעמים שרק פגשתי), ומלהפגש ולהפרד עם חיבוק.

אז זהו, מה שכתבתי עד כאן זה לא סיכום, זו התחלה (בעצם כל רגע הוא שינוי ולכן התחלה... )
וזה לא שאני יודעת לאן פני מועדות ומהו המסלול השונה הזה שדיברתי עליו,
אני רק יודעת שמשהו השתנה ומשתנה בי ואני מוצאת לאט לאט את הדברים החשובים לי במקום אלו שירדו מגדולתם.

וכאן מגיע המסע הזה, שהוא גם בין השאר איזו שהיא "הוכחה" (ולא שאני מרגישה צורך להוכיח לי או לאחרים) לשינוי ולתהליך שאני עוברת – לפני שלוש שנים ואחורה, הפעמים שנסעתי לטיול, לסדנא, סתם לנסוע לבקר (טוב לא היה לי גם את מי...) ובכלל הפעמים שיצאתי מהבית לבד, לא במסגרת עבודה/קרטה/בי"ס ניתנים לספירה על אצבע אחת (אולי שתי אצבעות אם ממש אתאמץ למצוא).

ותיקון קטן - הוכחה זו באמת לא מילה מתאימה כאן, אלא זה יותר איזשהו ציון דרך, והזדמנות לטפיחה עצמית על השכם.