הן לא ידעו שזה עומד לקרות,
הם לא יכלו לדמיין עתיד שכזה,
הן חיות רק את הכאן והעכשיו
ובכלל לא ידוע מה עובר בראשם.
אך אין ספק שיש להן רגשות
ושהן בוכות
ושבליבם כאב
וכל הלילה אני שומעת את ביכיים קורע הלב
ולא ברור לי אם אלו האמהות שילדהן נלקחו מהן
או העגלים שנשארו לפתע יתומים
ונשמע שכל מי שנשאר מתאבל ובוכה
והגעיות שונות זו מזו
נשמעות קוראות, מחפשות, פוחדות, מתגעגעות, שבורות, מתוסכלות
אך בכולם נשמע אותו עצב עמוק וחסר אונים
ומפעם לפעם נשמעת געיה ארוכה וצורמת שמזכירה לי צפירה
ואני לא יכולה שלא לחשוב על זמנים אחרים,
עם חיות אחרות - או יותר נכון מפלצות,
(כי חיות לעולם לא יהיו אכזריות)
שהתייחסו כך לחיות שראו כנחותות מהם...
____________________
ביום שהגעתי אל אן-מרי, בדרך, היא הצביעה אל החווה של אחד השכנים, היו שם משאיות שלקחו חלק מהבקר לשחיטה.
כל הלילה הן געו וכמעט שלא ישנתי, זה מה שכתבתי בסביבות 1:30.
למחרת בלילה היה כבר הרבה יותר שקט, פה ושם היתה איזו קריאה ולילה אחרי זה כבר היה שקט לגמרי.
עצוב שזה כך.
מזדהה
השבמחקניב