יום שלישי, 30 ביוני 2009

Bunderborg - 24.6.2009-30.6.2009

בנדרבורג - מתארחת אצל מורין.
מורין הזמינה אותי לבוא אליה כשחלקנו חדר באכסניה בבריסבן ביום הראשון שלי שם.

עוד כשהייתי אצל אן-מרי, הרגשתי שלא מתחשק לי לעבור מייד לחווה אחרת, רציתי לנוח ולטייל קצת.
לכן באחד הימים שהיא נסעה לבריסבן, ביקשתי ממנה שתוריד אותי ב Gympie, במטרה בין השאר למצוא מקום בו אוכל להתחבר לאינטרנט ולהחליט מה אני עושה הלאה.
הלכתי לסיפריה - היתה לי משהו כמו שעה להתחבר לאינטרנט לפני שסגרו אותה (זה היה יום שבת והספרייה נסגרת מוקדם ביום שבת).

החלטתי לשלוח מייל למורין ולשאול אותה אם ההזמנה בעינה עומדת. (כאשר ידעתי שלא אוכל לקרוא את התשובה עד ליום רביעי בו סיכמתי עם אן-מרי שאני עוזבת.)
ונתתי לה גם את מספר הטלפון של אן-מרי בבית.
יומים אחרי ששלחתי את המייל כלומר ביום שני, מורין התקשרה אל אן-מרי ובקשה אותי.
זה היה בשעת בוקר מוקדמת - אני חושבת שזה היה קצת לפני 7 בבוקר. והייתי באמצע רחיצת בקבוקי החלב לאחר שהאכלנו את החבר'ה.
עוד כשהטלפון צילצל חשבתי משום מה שאולי זאת מורין, והופתעתי פעמים כשאן-מרי נתנה לי את הטלפון - פעם ראשונה כיון שזו באמת היתה מורין (ההפתעה היתה על התחושה המוקדמת והלא הגיונית שהתבררה כנכונה), וההפתעה השניה שכן ההזמנה בעיינה עומדת ושהיא תשמח שאבוא.

כיון שכבר הזמנתי כרטיס אוטובוס לבנדרבורג ידעתי להגיד לה באיזו שעה האוטובוס מגיע לבנדרבורג וקבענו שהיא תבוא לקחת אותי מתחנת האוטובוס.

מורין חיכתה לי בתחנה ואיך שנכנסנו לאוטו, היא סיפרה לי שהיא התקשרה לאן-מרי כדי לברר מה אני אוכלת, ופרסה בפני את מה שיש לה בבית ושאלה אם זה מספיק.
אמרתי לה שבוודאי התרגשתי מכך שהיא חשבה ואף ביררה עם אן-מרי.

מורין גרה בבית קטן יחסית וישן מאוד ליד מסילת ותחנת רכבת.
היא בת 69, עובדת שבוע אחד כל חודש במחלקת הסטטיסטיקה - באותו שבוע בו היא עובדת, היא צריכה לראיין אנשים ולמלא שאלונים סטטיסטים (הגעתי אליה בשבוע בו היא עובדת).
יש לה שני בנים בני 29 ו 30, שניהם נמצאים במערב אוסטרליה, בן אחד בחיל הים (משרת בצוללת), והבן השני בדיוק התקבל לעבודה באנטרטיקה!! (שם יבלה 7 חודשים).
בעלה נפטר כשהם היו בני 5 ו 6 והיא לא נישאה שנית.

עושה רושם שהיא ממש מתרגשת מזה שאני כאן, היא אספה מראש המון ברושורים ומפות על מה אפשר לעשות באיזור, וממש מנסה לעזור בכל דבר,
לדוגמא, סיפרתי לה שאני מתלבטת וחושבת אולי לקנות רכב, ושחשבתי ללכת לאכסניות ולהסתכל על מודעות מכירת רכבים. היא מיד אמרה לי שתתיעץ למחרת עם המכונאי אצלו היא מטפלת ברכב.
בכלל יש לי המון התלבטויות עכשיו מה לעשות הלאה, אז שיתפתי אותה בכל ההתלבטיות שלי ומייד היא מנסה לעזור, לברר איתי איפה החוות הבאות בהן אני רוצה להתנדב, לברר לגבי טיסות לניו-זילנד, להמליץ על סוכני נסיעות
היא אפילו התקשרה לקרובי משפחה וחברים ב Cairns (העיר אליה החלטתי להגיע) ולשאול האם תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלהם.

ובכלל נראה ששתינו עוזרות מאוד אחת לשניה - לי יש מגורים בחינם, אוכל אני קונה (אני לא מתכוונת להגיד לה מה אני רוצה שתקנה, אלא קונה את זה בעצמי).
ואני מהווה לה חברה, אנחנו משוחחות בערבים, אתמול ראינו סרט ביחד, עזרתי לה לחבר מסך אותו קיבלה מהעבודה, סידרתי לה משהו במחשב והורדתי לה צמח מטפס מגדר, עליה נהגה לתלות כביסה לפני שהצמח השתלט עליה.
ערב אחד כשהייתי כבר במיטה וקראתי, היא באה בגאווה לספר לי שבנה בדיוק התקשר וסיפר לה שהתקבל לעבודה באנטרטיקה - היה לה ניצוץ בעניים והיא הקרינה שימחה... ואני בטוחה שחלק מההתרגשות היתה שהיא יכולה לשתף עם מישהו פנים מול פנים.

היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא הזמינה ככה מישהו אליה הביתה, ושבני משפחתה דאגו בהתחלה שמה היא מפתחת שיטיון או משהו כזה.
אמרתי לה שגם אני פעם ראשונה שמוזמנת וניענת להזמנה כזו ושתינו שמחנו עם הביחירות האלו שעשינו.

שהיתי אצלה שבוע, שבוע בו ראיתי כמה זה יכול להיות כיף ומהנה לארח מטיילים, ואין לי ספק שכשאחזור לארץ ואתארגן על מקום מגורים, אשנה את הסטטוס שלי ב .CouchSurfing ממתארחת (למרות שלא יצא לי עדיין להתארח דרך האתר) למארחת.

לבקשת הקהל - הנה תמונות שלי (לא תמיד מוצלחות אך זה מה יש)



ואני לא יכולה בלי תמונות של הטבע הנפלא שיש כאן...

מדוזה קטנטנה




להקות של סרטנים קטנים - ברגע שהם מרגישים צעדים על החול, הם מתחפרים ונעלמים. אם מחכים כמה שניות הם שוב מבצבצים מהחול ומתחילים לצעוד, מראה יפיפה.

Australian Magpie - שבא לבדוק מה אני אוכלת



יום חמישי, 25 ביוני 2009

Kilkivan - אצל אן-מרי

אן-מרי באה לקחת אותי מתחנת האוטובוס ב Gympie, היא מתגוררת באיזור כפרי קרוב לעיירה קטנטנה שנקראת Kilkivan.
אישה בת 55, נראתה לחוצה וממהרת,
כשהגענו לאוטו הבנתי למה - ישבו שם בתוך סל נצרים שני גורי וולבי קטנטנים, כל אחד בתוך שק בד קטן - כמו כיס.


אן-מרי הסבירה לי שהיא לקחה אותם איתה כיוון שהיא צריכה להאכיל אותם כל 4 שעות, והיא נמצאת מהבוקר ב Gympie.
נסענו משהו כמו חצי שעה אל השטח שלה.

אן-מרי סיפרה לי בדרך שהיא מטפלת בגורי קנגרו וולבי ובכלל חיות בר יתומות / פצועות במטרה להחזיר אותם לטבע בסופו שלדבר.
ממה שסיפרה לי וממה שהתברר לי גם בהמשך מהשהות שלי איתה, היא הזכירה לי, בדאגה העמוקה והכנה לחיות בהן היא מטפלת, ובחוסר התפשרות בכל מה שנוגע לרווחתן, כמה אנשים (נשים דווקא) שאני מכירה או שמעתי עליהן (ביבי מלוטם, האישה שמנהלת את העמותה למען החתול - לא זוכרת את שמה ועוד).

היא אמרה לי זאת בפירוש, אך גם מהדברים שסיפרה משתמע שהחיות נמצאות אצלה בראש סידרי העדיפויות והכל מתנהל סביבן.
ורואים שהיא אוהבת חיות יותר מאנשים (היא גם אמרה זאת בצורה זו או אחרת).

את כל הטיפול בחיות היא עושה בהתנדבות (גם מבחינת הזמן, וגם מבחינת הכסף), יש לה עסק של טיפול המואופטי (לאנשים ולחיות), אך גם בעסק היא מעדיפה לטפל בחיות מאשר באנשים, ואז היא גובה פחות כסף (חשוב לה שהחיות יקבלו טיפול טוב).

היא טיבעונית (בעיקר מסיבות מצפוניות) ופעילה באירגוני זכויות בעלי חיים ושמירת חיות בר למינהם.

כרגע יש אצלה 15 חיות בר: 14 קנגרו/וולבי וחיה שנקראת רופוס ביתונג (rufous-beetong) בשם האני,



וכולם בני פחות מ 18 חודשים (שני הגורים שהיא באה איתם, בני פחות משנה) וגם כלבה קטנטנה (בגודל). וביום ראשון יגיע לכאן עוד וולבי- לתקופת הסתגלות של כמה חודשים לאיזור לפני שמשחררים אותה (השטח פה גדול, מבודד ודיי רחוק מכבישים ראשיים).

היא סיפרה לי גם שבנוסף לחיות, יש לה חבר זקן וערירי (קרוב ל 90), שהיא דאגה למצוא לו בית אבות לאחר שבשיטפון האחרון שהיה לפני כחודש, הבית שלו הוצף, היא מבקרת אותו, דואגת לו לתרופות, והיא מטפלת בענייני הבית, התשלומים והביטוח...

אה ובנוסף, היא מחפשת עכשיו נדל"ן להשקעה, כדי שיעזור לה במימון הטיפול בחיות (גם בעתיד כשהיא ובעלה יפסיקו לעבוד).
בעלה עובד בקידוחי נפט (לא בטוחה שהבנתי לגמרי במה הוא עובד, אך זה קשור לנפט) ונמצא במדבר כשבועיים כל חודש (שבועיים בעבודה, שבועיים בבית) כרגע הוא במדבר.

ולמה אני מספרת עליה בכזו אריכות?
מכמה סיבות:
קודם כל אני מאוד מעריכה אותה את מה שהיא עושה, מעריכה את הידע הרב והנסיון שלה, ואת איך שהיא מטפלת בחיות ואיך שהחיות מחזירות לה אהבה.

אך אפשר להבין שהיא עסוקה מאוד (במהלך כל היום מתקשרים אליה להתיעץ בטיפול בחיות, להזמין מרשמים, כשיש גור פצוע (או גור שנמצא לאחר שהאמא נדרסה או נורתה) ועוד )
והיא לחוצה וכל הזמן ממהרת, יש לה המון דברים על הראש, והיא מתלוננת על כך (ודיי בצדק - כלומר, בהתחלה אפילו עניתי לה, כשאמרה שהיא כל הזמן מתלוננת על חוסר בזמן, שזה טוב להתלונן לפעמים ולהוציא קיטור - כל עוד זה לא כל הזמן), והיא מספרת/מתלוננת בכאב אמיתי על ההתיחסות לחיות, ועל איך מטפלים אחרים עושים טעויות (ולא שומעים לעצות שלה, שבאות מנסיון של שנים) והגורים מתים בגלל זה בייסורים...
והתחלתי להרגיש (אחרי יומים) שזה גורם לי תחושה לא נוחה, שזה מלחיץ אותי או לפחות מפריע לי עם השקט שאני מחפשת - זה מחזיר אותי ללחץ שחוויתי הרבה פעמים בעבודה.
(למרות שאני יודעת שחלק גדול מהלחץ שהרגשתי - אני גרמתי לו , כלומר אני הלחצתי את עצמי , זה שונה לראות מישהו אחר עושה זאת).

בפוסט הראשון בבלוג שלי ציינתי שבשנה האחרונה התחלתי יותר לאהוב אנשים, שקל לי יותר לחבק... וכאן אני קצת משווה את השהות שלי כאן לעומת השהות שלי אצל וונסה ודייב, ששניהם אנשים חמים מאוד, אוהבים אנשים, עם הרבה חברים שבאים לבקר. ואני מרגישה שזה חסר לי כאן, החברה, המפגש עם אנשים אחרים, השיחות עם וונסה, היה יותר חום אנושי שם ורצון הדדי להכיר אחת את השניה
וכאן, קשה לי קצת להסביר זאת, אך כאילו אני צופה בחלק מאיך שהייתי - אני זוכרת איך הרגשתי שאני מעדיפה להיות בחברת חתולים וחיות מאשר אנשים...
(ודרך אגב, גם וונסה ודייב היו מאוד עסוקים, או יותר נכון היו להם ימים עמוסים בהמון דברים שרצו לעשות, אך חלק מהדברים היו - מסיבה, חזרה עם הלהקה, הופעה של הלהקה (שהיו צרכים להתכונן אליה), מסיבת יום הולדת לחברה שהם מכינים משחק חפש את המטמון אצלהם בשטח... בקיצור חלק נרחב מהלחץ נובע מסיבות חברתיות ולא קשורות בהכרח לעבודה שלהם.)

ושמתי לב שהרבה פעמים עולות בי תגובות ציניות, ואפילו כעס או חוסר סבלנות לדברים שהיא אומרת ולכן הודעתי לה שהייתי רוצה לעזוב שבוע הבא.
קבענו שביום רביעי היא תיקח אותי ל Gympie.

משם אמשיך לנסוע צפונה לעיר Banderburg (שלחתי היום מייל למורין, שהזמינה אותי אליה כשנפגשנו בחדר האכסניה). אני מרגישה שכרגע לא כל כך בא לי להגיע לחווה נוספת.
אין לי תוכנית מה אעשה שם, והבעיה שכרגע אין לי גישה לאינטרנט - אני אצטרך להגיע לשם ולמצוא מקום לישון ולהחליט מה הלאה.

זהו, קצת חבל לי - העבודה עם החיות היתה יכולה להיות הרבה יותר מהנה, יש כמה תמונות נחמדות שאני מאכילה את ריקי (הקטן יותר) ורוני וזאפה הידידותי שבא להריח ולהתלטף


החיות פה בכלל מקסימות, שני הגורים הקטנים וואלאס וגרומט שעדיין רוב היום נמצאים ב"כיסים",
יוצאים אחרי ארוחת 10 ו 14 לריצות - והם מקסימים ומצחיקים (הם חסרי יציבות עדיין ונופלים, ונתקלים בדברים (בעיקר גרומט הקטן יותר)... בקיצור סלפסטיק

גרומט מתרוצץ ומקפץ ואלאס מנסה להכנס חזרה לכיס (הם נכנסים מגילגול (סלטה) לתוכך הכיס)

__________________________

היום האחרון שלי אצל אן-מרי היה דרמתי למדיי,
זה התחיל בזה שאחר הצהריים בשעת ההאכלה, היתה תאונה לאחד הקנגרו - הוורו - שבספטמבר אמור לסיוע כ 10 שעות לאיזור בו ישוחרר (איזור המחייה של הסוג שלו נמצא במערב אוסטרליה), הוא מעד על מתקן ההאכלה וכנראה ששבר את הרגל (במידה וזה שבר יש סיכוי גבוהה שיצטרכו להרדים אותו).
אן-מרי התקשרה אל האישה שגידלה את הוורו רוב הזמן (הוא הגיע אל אן-מרי 4 שבועות מוקדם יותר) וסיפרה לה על התאונה ובקשה את עזרתה, שתקח אותו לווטרינר, עד שהחברה הגיעה, כבר החשיך והן היו צריכות לחפש את הוורו בחושך ...

בנוסף בצהריי אותו יום היו אמורים להגיע אליה עוד 9
רופוס ביתונג לשיחרור בשטח שלה, אך הם הגיעו רק ב 9:30 בלילה.
כל הזמן שחיכינו לחברה, ולביתונגים, אן-מרי היתה במתח, היא חששה שהם יגיעו ביחד, היא דאגה להוורו...

כשהביתונגים הגיעו, האישה שהביאה אותם, נכנסה לבית עם שתי חיות פצועות שהיא אספה בדרך, אחת לא שרדה ומתה ממש כשנכנסה לבית (אני לא יודעת איזו חיה זו היתה..) השניה היתה
קיפודן אוסטרלי , שדיממה קצת מהאף וסבלה מקשיי נשימה, אן-מרי הזריקה לה משכך כאבים וזריקת תישתוש, כדי שבבוקר האישה שהביא אותה תקח אותה גן חיות שם יבדקו אותה בתיקווה שהפגיעה לא חמורה.

היה הרבה אקשן באותו יום...




יום רביעי, 17 ביוני 2009

אכזריותנו


הן לא ידעו שזה עומד לקרות,
הם לא יכלו לדמיין עתיד שכזה,
הן חיות רק את הכאן והעכשיו
ובכלל לא ידוע מה עובר בראשם.

אך אין ספק שיש להן רגשות
ושהן בוכות
ושבליבם כאב
וכל הלילה אני שומעת את ביכיים קורע הלב
ולא ברור לי אם אלו האמהות שילדהן נלקחו מהן
או העגלים שנשארו לפתע יתומים

ונשמע שכל מי שנשאר מתאבל ובוכה
והגעיות שונות זו מזו
נשמעות קוראות, מחפשות, פוחדות, מתגעגעות, שבורות, מתוסכלות
אך בכולם נשמע אותו עצב עמוק וחסר אונים

ומפעם לפעם נשמעת געיה ארוכה וצורמת שמזכירה לי צפירה
ואני לא יכולה שלא לחשוב על זמנים אחרים,
עם חיות אחרות - או יותר נכון מפלצות,
(כי חיות לעולם לא יהיו אכזריות)
שהתייחסו כך לחיות שראו כנחותות מהם...

____________________

ביום שהגעתי אל אן-מרי, בדרך, היא הצביעה אל החווה של אחד השכנים, היו שם משאיות שלקחו חלק מהבקר לשחיטה.
כל הלילה הן געו וכמעט שלא ישנתי, זה מה שכתבתי בסביבות 1:30.
למחרת בלילה היה כבר הרבה יותר שקט, פה ושם היתה איזו קריאה ולילה אחרי זה כבר היה שקט לגמרי.
עצוב שזה כך.

יום ראשון, 14 ביוני 2009


מחר (יום שני) אני עוזבת את וונסה ודייב, חוזרת ליום אחד לבריסבן,
וביום שלישי נוסעת לחווה אחרת, צפונית לבריסבן במרחק של כ 3.5 שעות נסיעה.

היו לי שבועיים נפלאים אצלם, הם נתנו לי להרגיש כמו חלק מהמשפחה, הזמינו אותי להצטרף אליהם כשהם יצאו אח"צ או בסופי שבוע,
כך יצא שהייתי ב"פסטיבל" מקומי, במסיבת תחפושות אצל חברים, בחזרות של הלהקה של דייב, בהצגה של כיתה ח' ו ט' בבית ספר שהם עובדים בו (אלו היו שבועים עמוסים מבחינתם כיוון שהם הכינו בין השאר את המופע),
היום כנראה אסע אתם ל samford שם שהיי מופיעה יחד עם חברי כיתתה (מנגנת בויולה).
ויצא לי להכיר ולחוות את החיים כאן.
אני שמחה מאוד שזו היתה החוויה הראשונה שלי מה wwoofing ומאחלת לי עוד חוויות לפחות טובות כמו זו!

במקום הבא אתנדב אצל אן-מרי וג'ו שמתגוררים בחווה שמהווה בית מחסה לחיות בר, וכרגע יש שם כ 15 גורי קנגרו וולבי שהם מטפלים בהם.
דיברתי עם אן-מרי והיא נשמעת נחמדה מאוד. היא תבוא לקחת אותי מתחנת האוטובוס בעיר Gympie שמרוחקת כ 17 ק"מ מהחווה. תלוי בשעה שאגיע, אולי היא תבוא עם שני גורי וולבי שהיא צריכה להאכיל כל 4 שעות.

בכל אופן היא ציינה שאין אצלם קליטה של טלפון סלולרי, ושאין גישה לאינטרנט.
אהיה שם לפחות שבוע, אך יתתכן שאף חודש - במידה ויהיה לי נחמד איתם.
לכן ייתכן שהפוסט הבא יהיה עוד זמן רב (אלא אם כן יש להם wierless)
אז אל תדאגו לי - אדווח ברגע שאוכל.


אוהבת ומתגעגעת,
דפנה

יום חמישי, 11 ביוני 2009

רוח השינוי התבררה כבריזה קלילה...

אז נכון שאמרתי שאני עוברת אתר, אך שם יש לי בעיות עם העברית, וכאן עם התמונות.
ונראה לי שבעיות עם העברית מרגיזות יותר. אז אולי בכל זאת אמשיך לעדכן כאן, סליחה על התיזוז...

בנתיים אעדכן בשניהם ואמצע את הדרך הנוחה לי ביותר ואז אחליט.

יום ראשון, 7 ביוני 2009

מה בעצם אני עושה כאן

היום (יום שישי) זו הפעם הראשונה בעצם שנשארתי כאן בוקר שלם לבד.
אתמול וונסה ואני נסענו לאחד השכנים לאסוף חרא של סוסים על מנת לפזר אותו על אחת הערגות בגינת הירק.
חיברנו עגלה נגררת לאוטו ומילינו אותה בחרא (זה ממש לא מסריח, אולי אפילו מריח קצת כמו אדמה, כיון שזה התחיל להתקמפס בשמש).

היום העברתי את הערימה מהעגלה אל הערוגה, למרות שבהתחלה חשבתי שזו תהיה עבודה קשה, ובטח שלא אצליח להעביר את הכול (מבחינה זו שאחרי כמה מריצות שאעביר, אחליט להפסיק ולעשות משהו אחר) אך בסופו של דבר זה לקח לי משהו כמו שעה וחצי עבודה להעביר את הכל.
ולא הרגשתי מאמץ יוצא מגדר הרגיל - הגוף לא כאב, לא נתפסו שרירים... נראה כאילו הגוף הסתגל מהר מאוד לעבודה מסוג זה (אתמול לדוגמא כשאספנו את החרא - הידיים כאבו לי מהעבודה עם הקילשון)

הערוגה לפני ערמת החרא שאני הולת להעביר

הערוגה אחרי

הדבר הגדול הנוסף שעשינו כאן היה לכסות ברשת את גינת הירק כדי למנוע מתרנגולי ההודו להכנס ולאכול את כל מה ששותלים.
עשינו את זה וונסה, דניס, סוניה ואני. ביום הראשון ניסרנו וחיברנו קרשים עם חור בקצה העליון שלהם, ב 10 מקומות מסביב לגינה. השחלנו תיל, כך שהקיף את כל הגינה. במרכז הגינה דייב וונסה מיקמו סנדה ענקית (בעובייה ובגובהה) ואליה משכנו 10 חוטי תיל (תיל מכל קרש).
ובזה ייצרנו את ה"שלד" שעליו תשב הרשת.
את העבודה הזו עשינו בהפסקות כיון שזה היה יום גשום. (הכוונה ביום גשום זה שיש כמה שעות של שמיים כחולים עם כמה עננים לבנים - טמפרטורות נעימות ואפילו קצת חם, ואז פתאום מגיעים עננים שחורים - הטמפרטורות יורדות ויורד גשם חזק, ושוב השמיים מתבהרים)

למחרת פרסנו את הרשת מעל הגינה - דבר ראשון היה להעלות את הרשת על חוטי התיל - עשינו זאת ע"י יצירת קשר מקצה הרשת (כדי ליצור משקולת) וחיברנו אל הקשר הזה חבל שנוכל למשוך את הרשת למטה. זרקנו את הקשר מעל חוט התיל הראשון (שבהיקף הגינה) ואז מעל 5 חוטי תיל, אחר כך נעזרנו במקלות במבוק כדי לפרוס את הרשת מעל חוטי התיל - סיימנו חצי גינה ושוב הפסקת גשם.
וכך עשינו גם לחצי השני.

אפשר לראות את חוטי התיל וונסה, סוניה ודניס
בין הטיפות פורסים את הרשת


הרשת מתוחה על 5 חוטי תיל

בגמר העבודה, הרשת מכסה את כל הגינה


זה היה מרגש לעשות את זה - להפוך חזון כל שהוא למציאות - בהתחלה כשוונסה אמרה שהיא רוצה לכסות את הגינה ברשת זה נראה לי בלתי אפשרי, גם כשמתחנו את חוטי התיל, שאלתי את עצמי אם הם יחזיקו את הרשת, כשהעברנו את הרשת מתיל לתיל התפלאתי כל פעם שהם החזיקו מעמד (ובאמת תיל אחד נקרע כשזרקנו את הרשת מעליו).
בכל אופן היה סיפוק עצום לראות את הגינה מכוסה.
זה איפשר לוונסה ולי לשתול כעבור כמה ימים תפוחי אדמה, שתילי סלק זעירים ואפונה (שבנתיים תרנגולי ההודו אכלו כיון שהיתה פירצה ברשת (היא החליקה קצת) והם נכנסו לגינה לחגוג

כל בבוקר אני מאכילה את התרנגולות בכל ה"פסולת" האורגנית שמצטברת במהלך יום האתמול.

עישבתי הרבה בגינת הירק, בעיקר הצמח שבתמונה (שרשמתי לעצמי לבדוק מהו ואני לא מגיע לזה) שמתפשט מהר מאוד ע"י הזרעים הדביקים שלו.

אתמול שתלנו ראשי אננס, וחתכנו אשכול בננות אותו תלינו במרפסת כדי שיצהיב - אם הוא יצהיב על העץ - הפוסומים יוכלו אותם, אם כי במרפסת גם יש חשש כזה ויש גם עכברים - אך זה נגיש יותר ואפשר לראות אותם ולגרש אותם.

אני גם עוזרת ברחיצת כלים, ואחראית על הכנת הסלט ואכילת רובו :).

באחד הימים הגשומים שאי אפשר היה לעבוד בחוץ - ניקיתי קצת חלונות, והתחלתי לצבוע את המסדרון (שזה בעצם דיקט עץ שמחלק את חלל הבית לחדרים)

אתמול (יום שבת) דייב נסע להופעה, וונסה היתה מאוד עייפה אז הצעתי לטובי ללכת לטיול (לאחד השכנים יש אלפקות - אז חשבתי שנלך לשם למרות שבסוף לא הגענו, החלטתי לחזור כי טובי לא רצה לחבוש את הכובע (סיפור ארוך...)) כדי לאפשר לה לנוח קצת.

מנסה לעייף את טובי בקפיצות צפרדע והליכת דב - אך הוא רצה שאעשה יחד איתו כך שברור מי בסוף עייף את מי.


זהו אני נהנת מכל מה שאני עושה (כולל רחיצת הכלים) - כיוון שאין לי שום דבר אחר על הראש ,כלומר עבודה, ואני לא חושבת ומחשבת כל הזמן כמה זמן פנוי יש לי (עם המון דברים שאני רוצה לעשות בו) עד שאני צריכה ללכת לשון כדי שאוכל לקום למחרת, ובכלל שאין משימות מהעבודה שנכנסות למחשבה כל הזמן - מה אני צריכה לעשות, מה לא עשיתי נכון ואני צריכה לשנות גישה וכ'ו.
כשהעברתי את ערימת החרא לדוגמא, כשהעמסתי את המריצה והזעתי קצת, הרגשתי את ליטוף הרוח (וחשבתי עליך טלי ב. - על מה שכתבת), איזו מוזיקה היא יוצרת, איך העלים מתנועעים איתה, הקשבתי לציפורים, הירחתי את האדמה - זה היה קסום.

רוח של שינוי

שלום אנשים יקרים שקוראים אותי,
החלטתי לשנות את מיקום הבלוג - מסיבות טכניות של נוחות עריכת הרשומות
העברתי את כל מה שכבר פרסמתי - כולל התגובות.

אז הבלוג ממשיך כאן
גם שם אפשר "לעשות מנוי" (יכול להיות שאני אצטרך לאשר זאת - אני בעצמי לא יודעת עדיין איך זה הולך בדיוק) ולקבל הודעה למייל כל פעם שנעשה שינוי - רק לידיעתכם כל שינוי קטן שאני אעשה ישלח אליכם מייל, כך שלמאותגרי המיחשוב אולי פשוט יותר יהיה לבדוק מפעם לפעם מה חדש שם.

מקווה שזה יהיה נח יותר לי ולכם.

אוהבת, מתגעגעת אך ניהנת,
דפנה

יום חמישי, 4 ביוני 2009

Lofty Meadows at Highvale

15:45 - אני מחכה לוונסה שתבוא לאסוף אותי מתחנת הרכבת ב Ferny Grove. זה שבת והיא נמצאת בקורס ביו-דינאמיק עד ל 16:30.

היא אמרה לי מראש שיש אצלה כרגע זוג wwoofers שאמורים לעזוב ביום שני ולכן הקרוואן תפוס, אך אוכל עדיין לבוא אם לא מפריע לי לישון באוהל. היא גם ציינה שכיוון שאשן באוהל היא לא מצפה ממני לעבוד את ה 4 שעות שהיא מצפה מה wwoofers
שמחתי שמבחינתה זה בסדר לבוא ביום שבת, ובאמת שלא מפריע לי לישון באוהל - אני רק שמחה לעזוב את העיר.

וונסה הגיעה - בחורה צעירה, ג'ינג'ית (ג'ינג'י עדין) ברבע לחמש,
בדרך היא סיפר
ה לי שיש לה ולדייב (בן זוגה) הופעה היום כך שהם יצאו יותר מאוחר בערב.
כשהגענו ישבו על המרפסת דייב, מאט 3X נורמן (חברי הלהקה - מנגנים
ושרים קאנטרי אוסטרלי שמהמעט ששמעתי זה מקסים) זוג ה wwoofers סוניה מגרמניה ודניס מטורכיה, טובי שישן על מאט (אחד מהשלושה), שהיי (shaye) ורובי.

הדבר שהכי
מבאס אותי כאן זה שמחשיך ממש מוקדם - ב 17:30 כבר חושך מוחלט (והימים עוברים ככה עוד יותר מהר).
לכן מייד אחרי שהגענו, דייב וונסה נורמן מאט ואנוכי הלכנו להקים את האוהל בו אשן ב 4 לילות הבאים (בנתיים התברר שסוניה ודניס יעזבו רק ביום רביעי ולא שני). זה אוהל ענק (יש בו שני חדרים) והמקום שמתאים לו מרוחק קצת מהבית.

בלילה הראשון היה לי קצת קר, היה לי מיזרון ושמיכה מוונסה, ציפה של שמיכה ושק"ש שלי + בגדים טרמים + החולצה החמה היחידה שלי + מעיל לרגליים.
למחרת וונסה נתנה לי עוד שמיכה וכבר לא היה לי קר יותר.

ביום ראשון נסענו כולנו (וונסה, דייב, 3 הילדים, סוניה דניס ואני) לפסטיבל קהילתי, היו שם כ 8 דוכנים של עבודות יד,
עוגות, יין ודבש (מתוצרת עצמית) וכ'ו, היה עוד אוהל מרכזי עם הופעות של שתי מקהלות (ששרו מאוד יפה) ועוד מתחם של סדנאות.
כשהגענו הייתה הופעה של ילדים מחוג טי-קואן-דו והיה נחמד לראות אותם, ולהיזכר בהתרגשות שאוחזת בך כשאתה מופיע כך.
היה מע
ניין לראות את המפגש החברתי והקהילתי.

קצת על וונסה ודייב,
שניהם עובדים בבית ספר א
נתרופוסופי.
דייב הוא מורה למוסיקה וסגן המנהל
וונסה עובדת במשרה חלקית (שלושה ימים בשבוע), היא לומדת הוראה שנה שלישית.
יש להם שלושה ילדים שהיי בת 10 רובי בת
9 וטובי בן 2.

יש לשני
הם כרגע עומס עבודה מבית הספר כיון שאלו שבועיים לקראת חופשת החורף בת ה 3 שבועות, סוף סימסטר. הם עובדים עם התלמידים של כיתה יא-יב על מופע (כנראה אצטרף אליהם לראות אותו ביום רביעי), ובנוסף דייב צריך לרשום הערכות על כל התלמידים שלו.

כיוון שאני כותבת את הרשומה הזו בשלבים - בנתיי
ם יצא לי להכיר אותם קצת יותר (בעיקר את וונסה) והם מקסימים.
אני מזהה בהם משהו מאותם הדברים והאיכויות שראיתי ואהבתי באנשים רבים שהכרתי בשנה האחרונה: חיים פשוטים, קהילתיים (אם כי הקהילה כאן מאוד מפוזרת במרחבים הענקיים שיש כאן וכמעט בלתי אפשרי עד בלתי אפשרי להסתדר כאן בלי אוטו)
וונסה סיפרה שהיא ילדה את שהיי וטובי בבית, שהם מעולם לא קיבלו אנטיביוטיקה, לא חוסנו, ששהיי הייתה איתה בחינוך ביתי
עד לפני שנתיים.
הם לא משתמשים בכימיכלים כל שהם, וכיוון שהבית פתוח (גם פיזית = הדלתות כל הזמן פתוחות) חיים בו בעלי חיים נוספים למעט אנשים (וונסה הראתה לי לדוגמה צפרדע ירוקה קטנטנה שישבה על אחד מכבלי המחשב).

הבית שלהם הוא בעצם מחסן גדול (מבנה שנמצא כמעט ליד כל בית באיזור ומשמש כמחסן) שהם הוסיפו לו עוד חדר + בנו מרפסת מדק. השירותים מחוץ לבית (במרחק של כ 20 מטר מהבית) - אך אלו שירותים קונבנציונלים ואחד הפרוייקטים העתידיים שלהם הוא לבנות שירותי קומפוסט צמודים לבית, ליד איזור הכביסה (שגם נמצא מיחוץ לבית). המקלחת כרגע ליד המטבח - מאחורי ארונות - ודייב בונה אחת חיצונית מאחורי השירותים

השירותים והמקלחת בתהליכי בנייה מאחוריהם הבית - החלק הימני והירוק זהוא ה"מחסן"
החלק שמאלי זהו החדר שהוסיפו



יש להם גינת ירק, גינת תות שדה + חומוס, הרבה עצי פרי: פאפאיה (שתרנגולי הודו בר, תרנגולות של השכנים ופוסומים אוכלים אותם אם לא קוטפים אותם כשהם מתחילים להצהיב), בננות, פיג'ויה, עץ תות, ועוד - לא הלכתי עדיין לבדוק אילו עוד עצי פרי יש להם. לול תרנגולות ובריכה קטנה של מיים אפורים שמשמשת להשקיית הגינה.

תרנגול הודו נתפס על חם זירת הפשע

לכל בית באיזור יש מיכלי מיים ענקיים לאגירת מיי גשמים כיון שאין כאן מערכת הובלת מיים כמו שיש אצלנו, ויש איסור להטות ולהשתמש במיי נחלים או לחפור בארות.
אז כרגע יש להם שני מיכלים ענקים שכרגע מלאים (השטפונות שהיו לפני כשלושה שבועות סימו תקופת בצורת של חמש שנים - עכשיו כל המאגרים מלאים).

אחד ממכלי המיים


פוסט הבא - מה בעצם אני עושה.