יום ראשון, 25 באוקטובר 2009

יום שני, 12 באוקטובר 2009

24/8-5/10-2009 מתארחת משפחת בורדן ב Kirikiri שבצפון האי הצפוני


שהיתי אצל משפחת בורדן: קאתרין, לוק וארבעת ילדיהם: מאריון (18) פוליין (16) שנסעה לישראל ל 5 שבועות, תומס (14) וגיום (12). 6 שבועות משמעותיים מאוד ונפלאים.
הם חיים חיים פשוטים בחווה שמספקת את רוב צרכיהם ואת העודפים הם מחלקים ומחליפים עם שכנים ומכרים בעיר.

הביבר שלהם כולל:
פרה ועגל בן שנה שהם גמלו אותו לאחרונה כיוון שהם קיבלו עגלה (קיבלו, לא קנו!! מחבר שמגדל בקר מיוחס, ואותה עגלה שהוא מסר להם - הוא לא יודע מי האב ולכן הוא לא יכול למכור אותה או משהו כזה...)
כ 40 תרנגולות ותרנגולים חופשיים בשטח ענק.בשבוע האחרון לשהותי שם בקעו 10 אפרוחים חדשים (התרנגולות דגרו 21 יום בהם כמעט ולא אוכלו ושתו. הן הופרדו מהשאר כיון שתרנגולות שרואות אחת מהן דוגרת, מעודדות לדגור גם ואז הן מפסיקות להתיל ביצים).
6 חזירים מסוג קוני-קוני (שני הורים וארבעת גוריהם). וכנראה שהנקבה שוב בהריון
8 חזרזירונים שהם קיבלו מחווה אחרת בה הרגו בטעות את האמא שלהם (כשהם היו בני ארבע ימים)
3 עזים (נקבות) שלושתן בהריון
4 כבשים (גם בהריון)
2 שרקנים
טלה - אותו הביאו אליהם השכנים כשהיה בן יום כיון שאמא שלו שהמליטה שני טלאים דחתה אותו (הוא עדיין יונק, אך כבר לא צריך לקום בלילה להאכיל אותו)
שתי כוורות דבורים
מיסטי החתולה שמגרגרת מצחיק (היא חורקת כשהיא מגרגרת)
שיאור (ללחם)
אה - וצבת מיים שהיתה בבריכה קטנה כשהם קנו את החווה

יש כאן שיגרה כללית ש"מופרעת" מפעם לפעם מכל מיני סיבות
לוק ואחד הילדים (בתורנות) הולכים לחלוב את בותנדר (הפרה) בסביבות 6:30 בבוקר.
הילדים לומדים בבית משבע בבוקר עד הצהריים (home schooling).בשמונה וחצי בערך אוכלים ארוחת בוקר, ובהפסקת 10 הם מאכילים את התרנגולות, מוציאים את העיזים לרעות באיזורים בהם העשב גבוהה, משחקים פינג פונג או סתם משתוללים בחוץ.
אחרי ארוחת צהריים הם עובדים בחווה. אם זה בגינת הירק, בהעברת החיות ממכלאה אחת לאחרת - יש שפע אין סופי של משימות.

בין 7 ל 8:30, נהינתי לבצע משימות שדרשו עבודה פיסית מאומצת לדוגמא:
עזרתי ללוק בהעברת ערימות עצומות של עשבים שלוק עישב - לבור שהיה בשטח. עבודה פיסית קשה ליד הנחל שזורם בשטח שלהם, שאחריה ארוחת הבוקר טעימה אפילו יותר.
כשסיימנו עם הנחל, לוק ותומס התחילו לבנות שירותי קומפוס, כשהדבר הראשון זה לחפור את המקום בו ייערם הקומפוס, אז העזרה שלי היתה בפינוי האדמה אותה לוק חופר, זה לקח משהו כמו שבוע לחפור את הבור (בין שעה וחצי ל 3 שעות ביום) הם כמעט סיימו.

אחרי ארוחת הבוקר, לעיתים ביצעתי משימות אותן יכולתי לבצע לבד (לדוגמא: הכנתי מוטות במבוק באורך של 3 מטר אותם "שתלתי" יותר מאוחר בערוגה בה נשתלו וישתלו עגבניות (הן יתמכו ע"י הבמבוק), איסוף מחטי אורנים מיער סמוך על מנת לחפות את השבילים בין הערוגות, ליקוט זרדים קטנים להבערת האח....)
או שנשארתי בתוך הבית - קראתי, כתבתי.
ולעיתים הלכתי לעיר (חצי שעה הליכה) - לסיפריה שם אני יכולתי להתחבר לאינטרנט.

נהינתי להכין כל מיני מאכלים (לא טיבעונאים - חזרתי לתזונה צימחונית מבושלת - כאשר אני יודעת ורואה באילו תנאים מעולים הפרה והתרנגולות חיות ומטופלות.)
אז לפעמים בישלתי, אפיתי וועזרתי בהכנת האוכל.
הערת בניים לגבי טבעונאות - אין לי ספק שכשאחזור לחיי שיגרה אחזור גם לאכול אוכל טיבעונאי חי ציבעוני ומרענן - אני מתגעגעת ומרגישה את ההבדל אך ניהנית גם מהאוכל שמכינים כאן.

למדתי בערך - לחלוב (למרות שהפסקתי להצטרף אליהם לחליבה כיוון שאני הרבה יותר איטית מהם ומעכבת אותם), להכין חמאה, גבינה לבנה ויוגורט ובגדול גם להכין גבינה קשה אם כי התהליך ארוך אך פשוט).

הם שומרים שבת - ביום שישי אחה"צ קאתריין, מאריון ואני הכנו את האוכל לשישי ושבת. בשבת הם קמים מאוחר, בד"כ קאתרין ולוק קמים להאכיל את החיות וחוזרים לישון.
הם מבלים את השבת בבית, מדברים, משחקים ובערב רואים סרט (עם גלידה שמאריון הכינה בתחילת השבוע)

ביום ראשון הם קמים קצת יותר מאוחר משאר ימות השבוע, הילדים לא לומדים ועובדים קצת בחוץ. הם נוהגים להזמין מישהו לארוחת הצהריים, ואחה"צ הם רוכבים על אופניים לעיר לשחק פריסבי (כאשר מזג האויר מאפשר זאת).

קשה לי לתאר במילים מדוע הרגשתי אצלהם כל כך טוב, אך אנסה,
אני חושבת שחלק גדול מזה זו הפשטות, העבודה המשותפת והתמימות שלהם - אני לא בטוחה שתמימות היא המילה הנכונה, הם לא מנותקים מהמציאות הם יודעים באיזה עולם הם חיים, אלא שהם בוחרים לחיות ללא הציניות והניכור, הם בוחרים לא לראות טלויזיה, לא להתחבר לאינטרנט - הבידור אותו הם "צורכים" הוא ברובו תמים - הם צופים בסידרה בית קטן בערבה, הם קוראים ספרים עם סיפורי גבורה ומעשיות של גיבורים מתקופת ישו או קום המדינה, הם משחקים ביחד.

הילדים מאוד בוגרים ואחראים (כשאני כותבת ילדים אני מתכוונת לתומס וגיום בגלל גילם הצעיר) - נהינתי במיוחד לעבוד עם גיום וללמוד ממנו.
הם דנים ביחד על משימות שצריך לבצע בחווה, כשלוק פוסק רק במידה ויש חילוקי דיעות דבר שכמעט לא קרה. כשלאחד הילדים יש רעיון לבצע משהו, לבנות משהו - לוק וקאתרין ויתר האחים מעודדים אותו לנסות ולבצע את הרעיון ללא ביקורת ו "הוצאת הרוח מהמפרשים".

סיפור מצחיק שקרה - דרך הגישה לבית שלהם לא סלולה ויש בה מהמורות רבות.
באחד הבקרים העלתי רעיון להשתמש באדמה שנחפרת לשירותי הקומפוס, כדי למלא את המהמורות (זו אדמה עם שיברי סלעים, אך בעיקר אדמה) לוק שהתלהב מהרעיון מילא שניים מהחורים שקרובים לבית. - כל זאת לפני ארוחת הבוקר.
אחרי ארוחת הבוקר אני הלכתי לעיר וקבעתי עם קאתרין מקום מפגש כיון שהיא תכננה לעשות קניות באותו יום.
כשנפגשנו - מאריון אמרה לי שיש לה סיפור והצביעה על גלגלי המכונית שהיו מלאים בבוץ בצבע האדמה שנחפרה.
ומייד הבנתי (ירד גשם באותו בוקר) ולמרות שהרגשתי מאוד לא נעים שגרמתי להם לעוד עבודה שלא היתה מתוכננת באותו יום, כולם קיבלו את זה ברוח טובה וכולנו למדנו משהוו מהניסיון הזה.

בכל אופן, זה לא שזו הפעם הראשונה שאני שוהה במחיצת אנשים שחיים כך - בפשטות (במידה זו או אחרת), באחריות בידורית, בתמיכה הדדית ועבודה משותפת אך זו הפעם הראשונה שאני חייה תקופה ארוכה (יחסית) עובדת איתם, אוכלת, משחקת, נחה, ומצאתי שאני אוהבת את החיים האלו,
ושלמרות שאין "עבודה" קונבנציונאלית שצריך לקום וללכת לעבודה - יש איזושהי מסגרת של שיגרה וכל הזמן יש מה לעשות ולחדש ולבנות ולתחזק.
ולמרות שחודש זו תקופה קצרה מאוד - אני מרגישה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי להצליח להגשים (וכן אני יודעת שלא הכל ורוד ושיש המון קשיים ומיכשולים בצורת חיים כזו, ושכן צריך למצוא איזושהי הכנסה אך אני בטוחה שאמצא את הדרך).

אז כפי שכתבתי - ששת השבועות הנ"ל היו משמעותיים מאוד מבחינתי, נהינתי בהם מאוד ולעתים רבות הרגשתי "ואו זה שיא הטיול"
כשלושה ארבעה ימים לפני שעזבתי אותם הרגשתי שלא מתחשק לי להמשיך לטייל, שאני לא רוצה לחוות כרגע עוד חווית חיים בחווה, כיון שהחוויה האחרונה היתה כל כך טובה - לא רציתי להוסיף או לגרוע ממנה.
לכן החלטתי להקדים את החזרה שלי ארצה. כיון שהטיסה חזרה עוצרת בתאילנד ואני עדיין רוצה לטעום דוריאן... אשהה בתאילנד 10 ימים ואחזור לארץ כחודשיים מוקדם יותר.

אני מפרסמת את הרשומה מהסיפריה של אוקלנד, מחר זה היום האחרון שלי שם למטה (down under).
מצחיק - עכשיו זה האביב כאן, וביום רביעי אגיע לסתיו - דילגתי על הקיץ.... אני מתגעגעת לאבטיח, אולי נשארו עוד קצת אבטיחים בארץ?

נתראה בקרוב.
נ.ב
אוסיף תמונות בהמשך (יש כאן המון אנשים שמחוברים לאינטרנט והכל מאוד איטי).