Kilkivan - אצל אן-מרי

אן-מרי באה לקחת אותי מתחנת האוטובוס ב Gympie, היא מתגוררת באיזור כפרי קרוב לעיירה קטנטנה שנקראת Kilkivan.
אישה בת 55, נראתה לחוצה וממהרת,
כשהגענו לאוטו הבנתי למה - ישבו שם בתוך סל נצרים שני גורי וולבי קטנטנים, כל אחד בתוך שק בד קטן - כמו כיס.

אן-מרי הסבירה לי שהיא לקחה אותם איתה כיוון שהיא צריכה להאכיל אותם כל 4 שעות, והיא נמצאת מהבוקר ב Gympie.
נסענו משהו כמו חצי שעה אל השטח שלה.

אן-מרי סיפרה לי בדרך שהיא מטפלת בגורי קנגרו וולבי ובכלל חיות בר יתומות / פצועות במטרה להחזיר אותם לטבע בסופו שלדבר.
ממה שסיפרה לי וממה שהתברר לי גם בהמשך מהשהות שלי איתה, היא הזכירה לי, בדאגה העמוקה והכנה לחיות בהן היא מטפלת, ובחוסר התפשרות בכל מה שנוגע לרווחתן, כמה אנשים (נשים דווקא) שאני מכירה או שמעתי עליהן (ביבי מלוטם, האישה שמנהלת את העמותה למען החתול - לא זוכרת את שמה ועוד).

היא אמרה לי זאת בפירוש, אך גם מהדברים שסיפרה משתמע שהחיות נמצאות אצלה בראש סידרי העדיפויות והכל מתנהל סביבן.
ורואים שהיא אוהבת חיות יותר מאנשים (היא גם אמרה זאת בצורה זו או אחרת).

את כל הטיפול בחיות היא עושה בהתנדבות (גם מבחינת הזמן, וגם מבחינת הכסף), יש לה עסק של טיפול המואופטי (לאנשים ולחיות), אך גם בעסק היא מעדיפה לטפל בחיות מאשר באנשים, ואז היא גובה פחות כסף (חשוב לה שהחיות יקבלו טיפול טוב).

היא טיבעונית (בעיקר מסיבות מצפוניות) ופעילה באירגוני זכויות בעלי חיים ושמירת חיות בר למינהם.

כרגע יש אצלה 15 חיות בר: 14 קנגרו/וולבי וחיה שנקראת רופוס ביתונג (rufous-beetong) בשם האני,



וכולם בני פחות מ 18 חודשים (שני הגורים שהיא באה איתם, בני פחות משנה) וגם כלבה קטנטנה (בגודל). וביום ראשון יגיע לכאן עוד וולבי- לתקופת הסתגלות של כמה חודשים לאיזור לפני שמשחררים אותה (השטח פה גדול, מבודד ודיי רחוק מכבישים ראשיים).

היא סיפרה לי גם שבנוסף לחיות, יש לה חבר זקן וערירי (קרוב ל 90), שהיא דאגה למצוא לו בית אבות לאחר שבשיטפון האחרון שהיה לפני כחודש, הבית שלו הוצף, היא מבקרת אותו, דואגת לו לתרופות, והיא מטפלת בענייני הבית, התשלומים והביטוח...

אה ובנוסף, היא מחפשת עכשיו נדל"ן להשקעה, כדי שיעזור לה במימון הטיפול בחיות (גם בעתיד כשהיא ובעלה יפסיקו לעבוד).
בעלה עובד בקידוחי נפט (לא בטוחה שהבנתי לגמרי במה הוא עובד, אך זה קשור לנפט) ונמצא במדבר כשבועיים כל חודש (שבועיים בעבודה, שבועיים בבית) כרגע הוא במדבר.

ולמה אני מספרת עליה בכזו אריכות?
מכמה סיבות:
קודם כל אני מאוד מעריכה אותה את מה שהיא עושה, מעריכה את הידע הרב והנסיון שלה, ואת איך שהיא מטפלת בחיות ואיך שהחיות מחזירות לה אהבה.

אך אפשר להבין שהיא עסוקה מאוד (במהלך כל היום מתקשרים אליה להתיעץ בטיפול בחיות, להזמין מרשמים, כשיש גור פצוע (או גור שנמצא לאחר שהאמא נדרסה או נורתה) ועוד )
והיא לחוצה וכל הזמן ממהרת, יש לה המון דברים על הראש, והיא מתלוננת על כך (ודיי בצדק - כלומר, בהתחלה אפילו עניתי לה, כשאמרה שהיא כל הזמן מתלוננת על חוסר בזמן, שזה טוב להתלונן לפעמים ולהוציא קיטור - כל עוד זה לא כל הזמן), והיא מספרת/מתלוננת בכאב אמיתי על ההתיחסות לחיות, ועל איך מטפלים אחרים עושים טעויות (ולא שומעים לעצות שלה, שבאות מנסיון של שנים) והגורים מתים בגלל זה בייסורים...
והתחלתי להרגיש (אחרי יומים) שזה גורם לי תחושה לא נוחה, שזה מלחיץ אותי או לפחות מפריע לי עם השקט שאני מחפשת - זה מחזיר אותי ללחץ שחוויתי הרבה פעמים בעבודה.
(למרות שאני יודעת שחלק גדול מהלחץ שהרגשתי - אני גרמתי לו , כלומר אני הלחצתי את עצמי , זה שונה לראות מישהו אחר עושה זאת).

בפוסט הראשון בבלוג שלי ציינתי שבשנה האחרונה התחלתי יותר לאהוב אנשים, שקל לי יותר לחבק... וכאן אני קצת משווה את השהות שלי כאן לעומת השהות שלי אצל וונסה ודייב, ששניהם אנשים חמים מאוד, אוהבים אנשים, עם הרבה חברים שבאים לבקר. ואני מרגישה שזה חסר לי כאן, החברה, המפגש עם אנשים אחרים, השיחות עם וונסה, היה יותר חום אנושי שם ורצון הדדי להכיר אחת את השניה
וכאן, קשה לי קצת להסביר זאת, אך כאילו אני צופה בחלק מאיך שהייתי - אני זוכרת איך הרגשתי שאני מעדיפה להיות בחברת חתולים וחיות מאשר אנשים...
(ודרך אגב, גם וונסה ודייב היו מאוד עסוקים, או יותר נכון היו להם ימים עמוסים בהמון דברים שרצו לעשות, אך חלק מהדברים היו - מסיבה, חזרה עם הלהקה, הופעה של הלהקה (שהיו צרכים להתכונן אליה), מסיבת יום הולדת לחברה שהם מכינים משחק חפש את המטמון אצלהם בשטח... בקיצור חלק נרחב מהלחץ נובע מסיבות חברתיות ולא קשורות בהכרח לעבודה שלהם.)

ושמתי לב שהרבה פעמים עולות בי תגובות ציניות, ואפילו כעס או חוסר סבלנות לדברים שהיא אומרת ולכן הודעתי לה שהייתי רוצה לעזוב שבוע הבא.
קבענו שביום רביעי היא תיקח אותי ל Gympie.

משם אמשיך לנסוע צפונה לעיר Banderburg (שלחתי היום מייל למורין, שהזמינה אותי אליה כשנפגשנו בחדר האכסניה). אני מרגישה שכרגע לא כל כך בא לי להגיע לחווה נוספת.
אין לי תוכנית מה אעשה שם, והבעיה שכרגע אין לי גישה לאינטרנט - אני אצטרך להגיע לשם ולמצוא מקום לישון ולהחליט מה הלאה.

זהו, קצת חבל לי - העבודה עם החיות היתה יכולה להיות הרבה יותר מהנה, יש כמה תמונות נחמדות שאני מאכילה את ריקי (הקטן יותר) ורוני וזאפה הידידותי שבא להריח ולהתלטף

החיות פה בכלל מקסימות, שני הגורים הקטנים וואלאס וגרומט שעדיין רוב היום נמצאים ב"כיסים",

יוצאים אחרי ארוחת 10 ו 14 לריצות - והם מקסימים ומצחיקים (הם חסרי יציבות עדיין ונופלים, ונתקלים בדברים (בעיקר גרומט הקטן יותר)... בקיצור סלפסטיק

גרומט מתרוצץ ומקפץ ואלאס מנסה להכנס חזרה לכיס (הם נכנסים מגילגול (סלטה) לתוכך הכיס)

__________________________

היום האחרון שלי אצל אן-מרי היה דרמתי למדיי,
זה התחיל בזה שאחר הצהריים בשעת ההאכלה, היתה תאונה לאחד הקנגרו - הוורו - שבספטמבר אמור לסיוע כ 10 שעות לאיזור בו ישוחרר (איזור המחייה של הסוג שלו נמצא במערב אוסטרליה), הוא מעד על מתקן ההאכלה וכנראה ששבר את הרגל (במידה וזה שבר יש סיכוי גבוהה שיצטרכו להרדים אותו).
אן-מרי התקשרה אל האישה שגידלה את הוורו רוב הזמן (הוא הגיע אל אן-מרי 4 שבועות מוקדם יותר) וסיפרה לה על התאונה ובקשה את עזרתה, שתקח אותו לווטרינר, עד שהחברה הגיעה, כבר החשיך והן היו צריכות לחפש את הוורו בחושך ...

בנוסף בצהריי אותו יום היו אמורים להגיע אליה עוד 9 רופוס ביתונג לשיחרור בשטח שלה, אך הם הגיעו רק ב 9:30 בלילה.
כל הזמן שחיכינו לחברה, ולביתונגים, אן-מרי היתה במתח, היא חששה שהם יגיעו ביחד, היא דאגה להוורו...

כשהביתונגים הגיעו, האישה שהביאה אותם, נכנסה לבית עם שתי חיות פצועות שהיא אספה בדרך, אחת לא שרדה ומתה ממש כשנכנסה לבית (אני לא יודעת איזו חיה זו היתה..) השניה היתה קיפודן אוסטרלי , שדיממה קצת מהאף וסבלה מקשיי נשימה, אן-מרי הזריקה לה משכך כאבים וזריקת תישתוש, כדי שבבוקר האישה שהביא אותה תקח אותה גן חיות שם יבדקו אותה בתיקווה שהפגיעה לא חמורה.

היה הרבה אקשן באותו יום...