במבט לאחור - בחמישה ימים האלו, הונחו מול פני מספר מראות, ומן הסתם זה לא נעים במיוחד לראות זאת, אך מצד שני אני מרגישה ומקווה שעצם ההשתקפות הזו שראיתי תגרום לאיזשהו שינוי.
הוייט (Hoyt) אחד האנשים המוזרים שפגשתי כאן.
הוא פנסיונר בן 70, אמריקאי שבשנות ה-70 היגר לניו-זילנד וב 2001 הגיע לאוסטרליה. למרות שהוא עזב את ארה"ב בשנות ה 70 הוא נוהג לספר לכל מי שהוא פוגש:
When i left the USA, i voted with my feet. As you may recall, there used to be too many Bushes, and not enough trees - Thank goodness that joke's history now!.
הוא טייל ומטייל הרבה בעולם.
הוא זבלן וחסכן בצורה מוגזמת לטעמי (וגרמה לי להרגיש רתיעה בשלב מסויים)
הוא מארח המון, כרגע מתארח אצלו ג'ורג (יורי) חבר רוסי בעל אזרחות של ניו-זילנד (שניסה למצוא עבודה באוסטרליה ללא הצלחה ויחזור לניו-זילנד בעוד שבוע). ביום שני אמורה להגיע לכאן בחורה מצרפת, ועוד מישהי שלא הבנתי אם היא תגיע ומתי. ובנוסף יש פה דיירת שגרה באחד החדרים אך בקושי רואים אותה.
כעבור 3 ימים אצלו הרגשתי שאני רוצה להמשיך הלאה.
חלק מהדברים שלא אהבתי בהתנהגותו היו בעצם השתקפויות של דברים שאני נוהגת לעשות.
בסופו של דבר עזבתי בזמן - באותם יומיים נוספים היה לי מפגש מעניין שאספר עליו בהמשך (וגם חיכיתי לתשובה מהמקום הבא שאני בדרך אילו עכשיו)
למרות שבשלב מסויים היתה לי הרגשה של 'אני לא יכולה להשאר כאן יותר' - היו לי מספר רגעים טובים וחויות נחמדות עם הוייט.
בערב הראשון ששהיתי אצלו, היתה לנו שיחה ממש טובה ולפני שהלכנו לישון הרגשתי רצון לחבק אותו - וכך נפרדנו.
חוייה טובה אחרת שאזכור - הלכנו בבוקר לחוף מרוחק, עם שיחות נחמדות במהלך ההליכה. בדרך חזרה החלטנו לתפוס טרמפ. לאחר רבע שעה שאנשים לא עצרו לנו - החלטתי בני לבין עצמי שאני מוכנה (מבחינת רצון ומבכינת מוכנות נפשית אפשר לומר) להשטתות - וסיפרתי לו על שיר הטרמפים (שלמדתי מאופק). שרתי אותו, וכשהוייט התחיל לרקוד הצטרפתי אליו לריקוד.
לאחר שסיימתי לשיר (ולנגב דמעות מהעניים) המכונית השניה שעברה עצרה לנו! זה היה כיף (ומביך אך כאמור הייתי מוכנה לכך).
למחרת שוב בדרך חזרה מטיול שעשינו, התקדמנו בהליכה אך כשמענו מכונית ניסינו לתפוס איתה טרמפ. בשלב מסויים הוצאתי את חלילית וסתם חירבשתי צלילים תוך כדי הליכה(בשקט ככל האפשר- מאוד עצורה ודומעת) בשלב מסויים הוייט הציע להפסיק להתקדם ולהתמקד בעצירת טרמפ, וזה היה קצת מייאש שאנשים לא עצרו (ולא ברור לי למה, רוב המכוניות שעברו הן של נופשים שלא ממהרים לשום מקום...). שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסות שוב לשיר את שיר הטרמפים אך הוא רצה לשיר שיר אחר (משהו בהודית) אז אני "ניגנתי" משהו ברקע.
זה לא ממש עבד הפעם (חשבתי על זה אח"כ, שהשיר ההודי פחות שמח וקופצני (ואפילו מסתיים בשאנטי שאנטי) לעומת ההבה נגילה של שיר הטרמפים, ומה שגרם לאנשים לעצור אחרי ששרנו ורקדנו אותו זו אותה רוח שטות שעוד נראתה בפנים ובעניים - אם כי שני נסיונות לא מספיקים כדי להסיק מסקנות...)
הערת ביניים לגבי הדמעות - כל פעם שאני מנגנת, רוקדת, משתטה או משתפת מישהו ברגשות אמתיים שאני חשה - או בקיצור כל פעם שאני נותנת למשהו פנימי אצלי לצאת החוצה ולהתבטא זה מלווה בלחלוחית עד דמעות שזולגות לי מהעניים - ואני שונאת את זה! (זה מזכיר לי תכונה נוספת, - שכשאני שמחה ומתרגשת, או כועסת ומתוסכלת (בדרך כלל בוויכוח) - גם אז שק הדמעות שלי נפרץ (עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה ווחושבת על זה, אולי בגלל זה אני שונאת ונמנעת מויכוחים? ולא ממש אוהבת ללכת לארועים (חתונות וכאלו...)? )
מפגש מעניין נוסף שהיה לי כאן באי היה עם כריס.
את כריס פגשתי ביום שישי אחה"צ ב"שוק" - דוכן אחד של פירות וירקות , דוכני אוכל ומאפים בייתיים, דוכני פיציפקס וכו'. זהו יותר מפגש חברתי שבועי של תושבי האי (חיים כאן כ 2000 תושבים).
הלכתי לדוכן של ספרים משומשים לחפש ספר קריאה - והתחלתי לדבר עם המוכרת לאחר ששאלה איזה סיגנון ספרים אני אוהבת לקרוא.
כששמעה שאני מישראל היא סיפרה לי שהיא יהודיה באמונתה (אך לפי מה שהבנתי ממנה היא לא סיימה את תהליך הגיור האורטודוכסי).
היא סיפרה לי על איך היא נחשפה לי ליהדות לפני כ 20 שנה כשחייה 6 שנים ביפן יחד עם ישראלים (מכרה תמונות ביחד איתם) וכמה שהרגישה נוח ואהבה אותם.
תוך כדי שיחה ראיתי את הוייט מחפש אותי, קראתי לו והכרתי לו את כריס, והוא אמר שצריך ללכת, וזה התאים לי כי הייתי קצת עייפה.
אך קבעתי עם כריס שאבוא אליה הביתה למחרת להמשיך לדבר ולשמוע שירים בעיברית (יש לה קלטת אחת של שירים בעיברית מאותה תקופה נוסטלגית מבחינתה, שהיא דיקלמה לי מהם כמה משפטים).
בצהריים כשכריס באה לקחת אותי אליה, קבעתי עם הוייט שהוזמן (והזמין גם אותי) למסיבת יום הולדת אחה"צ, שיעבור דרך כריס (שגרה מאוד קרוב לבית בו תערך המסיבה) ואצטרף אליו במידה ואחליט שאני רוצה לבוא (לא ידעתי עדיין אם אני רוצה ללכת למסיבה).
כריס גרה ב shed - שזה בעצם מחסן ענק שהוסב לבית (כמו הבית של וונסה ודייב). הבית שלה נראה כמו ג'אנקיה אחת גדולה - מלאה חפצים שונים (אותם היא מוכרת ב (eBay וספרים ובלגן - ולא נעים בכלל למגורים (בגלל ההזנחה לא בגלל שזה מבנה של מחסן).
הייתי אצלה משהו כמו שעתיים - כשרוב הזמן כריס דיברה, סיפרה ונזכרה בנוסטלגיה בחברים הישראלים שהיו לה, ובאהבתה ליהדות...
הרגשתי אצלה הרבה עצב,
כל סיפורי הנוסטלגיה שלה, בדברים שסיפרה היתה גם הרגשה של פיספוס - היא בת 55 ללא ילדים ופעמים רבות חזרה לנושא וכמה היא מצטערת שלא הביאה ילד לעולם.
היתה לי גם הרגשה שהיא ממש זקוקה לאוזן קשבת ושעצם נכחותי שם עושה לה טוב.
היא כמעט לא שאלה שאלות לגבי.
כשהוייט הגיע לא ידעתי חד משמעית מה אני רוצה לעשות, להישאר עם כריס, או ללכת עם הוייט למסיבה...
ביקשתי כמה דקות לחשוב על זה בשקט (כריס והוייט יצאו החוצה) והחלטתי ללכת עם הוייט (אך זו היתה החלטה מחשבתית ולא ריגשית - לא הרגשתי רצון ללכת למסיבה, או רצון להישאר עם כריס, אז פשוט החלטתי לשנות אוירה וללכת איתו), יצאתי עם התיק, וכריס שאלה כדרך אגב אם בא לי להיות עם הרבה אנשים או משהו כזה,
איך שהיא שאלה אותי את זה - הרגשתי פתאום בבירור שדווקא לא בא לי ללכת למסיבה.
השאלה הזו גרמה לכך שרציתי להמשיך לדבר איתה - אמרתי לה שהשאלה הזו שלה חידדה ומיקדה אותי (הרגשתי שבמקום לנסות להרגיש מה אני רוצה - השאלה הזו גרמה לי להרגיש מה אני לא רוצה).
היא סיפרה לי שאחד הישראלים שהכירה היה כמוני (היא קישרה את זה למזל טלה), שתמיד אמר לה שכל מה שעושים טוב מבחינתו אלא אם משהו לא נראה/מתחשק לו ואז הוא אומר זאת.
המשכנו לדבר על זה, אך בשלב מסויים (דיי מהר) הרגשתי שהתעייפתי מהשיחה איתה ושאני רוצה לחזור לבית של הוייט. ושמחתי להגיד לה את זה.
בדרך, כשהיא החזירה אותי אמרתי לה שהערב איתה יזכר כאחת החוויות הטובות שלי מהטיול (ובאמת הרגשתי כך),
היא ביקשה שנפגש גם למחרת, בשעות הבוקר - והיא תיקח אותי לחוף הכי טוב באי (חוף מרוחק שכמעט לא מגיעים אליו).
למחרת, אחרי שעזרתי להוייט במה שרצה (למרות שהרגשתי התנגדות ל"משימה" וגם אמרתי לו למה אני חסרת מוטיבציה ולא עוזרת לו בהתלהבות האופינית לי, ובשלב מסויים גם אמרתי לו שזהו, שאני מפסיקה וחוזרת אליו הביתה.
התקשרתי אל כריס וקבענו שתבוא לקחת אותי ב 11:00.
החוף באמת היה מקסים (כמו כל החופים שראתי כאן) אך הוא באמת מבודד.
בכל אופן בשלב מסויים הלכתי לבד על החול (היא ישבה לקרוא), התקרבתי לקבוצה של 4 צעירים שנראו לי ישראלים, כשהתקרבתי שמעתי שצדקתי, ומה ששמעתי היה סיפורי צבא של אחד הבנים, החלטתי שלא בא לי לדבר ופשוט עברתי לידם.
אבל מה...
כשכריס ואני רצינו לחזור התברר שההנעה הקידמית של הרכב שלה לא עובדת והרכב התחפר בחול. ממש סמוך לחוף גר זוג מבוגר שיצא וניסה לעזור אך ללא הואיל (ניסינו לדחוף את הרכב...)
בכל אופן בשלב מסויים הגיע מהחוף אחד הבנים ושאל אם אנחנו רוצים עזרה,
כך יצא שכן דיברתי קצת עם שתי הבנות בזמן שהבנים נהנים מהאקשן (וגם אנחנו קצת).
בסופו של דבר שמחתי לשוחח קצת בעיברית, והם הזכירו לי קצת את מעיין וסימון (לא משהו מסויים שאני יכולה להצביע עליו - משהו בהרמוניה ובחברות שלהם גרם לי לחשוב על מעיין וסימון ועל איך היה הטיול שלהם...).
עוצרים עוד מעט לתידלוק וארוחת לילה למי שרעב (השעה 00:20). ונראה לי שאנסה לישון קצת כשנמשיך לנסוע.
סה"כ השהייה אצל הוייט היתה כמעט רק אירוח, "עבדתי" משהו כמו שעתיים ביום, ופעמים רבות הרגשתי שעצם השהות והחברה מהווים מבחינתו חלק מה"עבודה" או "תרומה" שהוא מצפה ממי שבא להתארח.
כאמור
אני בדרך לבריסבן ומשם אקח רכבת ל Beenleigh שם אתארח אצל אנדרו. בתיקווה שיהיה לי נח וטוב ואשאר אצלו עד כמה ימים לפני הטיסה לניו-זילנד (בהם אהיה בבריסבן).
וקצת תמונות (תזכורת: יש יותר תמונות כאן )
הוייט
הקואלה הראשונה והיחידה שראיתי כאן
נסיונות החילוץ שצלחו בסופו של דבר
