30.05 - בוקר בבריסבן

הלכתי היום לסיבוב אחרון בעיר - רציתי לברר משהו לגבי הטלפון המקומי שקנית וקיוויתי לפגוש שוב את הבחורה ההודית, רציתי להחזיר לה את הספר כי אין סיכוי שאסחב איתו, אך לא מצאתי אותה (בסוף השארתי את הספר באכסניה).

בדרך חזרה לאכסניה מצאתי ריג'לה וכוכבית!! ממש שמחתי לראות מכרים ירוקים למרות שלא התחשק לי לאכול מהם כי הם גדלו באי תנועה סואן במיוחד. מחכה למצוא אותם ועוד באיזורים הכפריים ולאכול אותם בסלט או ברסק ירוק (אני מרגישה חוסר בעלים ירוקים ומפנטזת על רסק)

בכל אופן, כשחזרתי לאכסניה ממש קרוב אליה, הלך בחור צעיר לכיון שלה (ללא תיק) וחשבתי שהוא בטח בדרכו לאכסניה, הוא נראה לי כמו מישהו שמחפש משהו, לא יודע כל כך מה לעשות , ובכלל נראה בודד.

הוא באמת נכנס לאכסניה ואני אחריו, שאלתי אותו אם הוא שוהה באכנסיה ונתתי לו את הצמיד שקיבלתי מתימוס (שנשארו בו עוד מספר דקות גלישה) וכך התחלנו לדבר.
הוא בן 24 מצרפת, שסיים לימודי משפטים. הוא הגיע לבריסבן בדיוק ומחכה לחדר. הוא אמר לי שאני האדם הראשון שהוא מדבר איתו - היה נראה לי שהוא מאוד בודד, אך גם לא מרגיש נח לפתוח בשיחה - וכמובן שמאוד הזדהתי איתו.
בשלב מסויים רציתי לבדוק דוא"ל לפני שאני עוזבת, אז הוא בא אחרי וסתם ישב ליידי (הרגשתי לא נח עם זה, זה לא שהוא עבד מול מחשב, אלא סתם ישב שם...) לא הצלחתי להתחבר מהמחשב עליו עבדתי אז הלכנו חזרה ללובי לדבר, ואז הוא ביקש שאראה לו את האכסניה מכיוון שהוא רק הגיע. הראתי לו מאיפה עולים לחדרים, באיזור שלילה קודם היה הברביקיו, היתה מסיבה - והוא התפלא ושמח שהוא יכול להכנס למתחם כי זה חלק מהאכסניה, אך איך שהוא נראה לי שהוא לא טיפוס של מסיבות (כמובן שאולי אני טועה). המשכתי להראות לו את המטבח וחדר הטלויזיה.

אני כותבת עליו פשוט כי במידה מסוימת הוא מאוד הזכיר לי אותי, אם כי היה נראה לי שקשה לו עם הלבד יותר מאשר לי, הוא ממש חיפש את החברה ונראה מופחד ובודד.

בכל אופן התקרבה השעה שרציתי לצאת, אז נפרדתי ממנו, הלכתי שוב לקרוא ולענות על אימיילים ויצאתי לדרך.

עזבתי את האכסניה ב 12:30
שוב עם התיק הכבד על הכתפיים, אך הפעם הוצאתי ממנו את הדברים הכבדים אותם אני סוחבת אותם בתוך השקית בד הגדולה שאמא תפרה לי - שזה דיי הצלה. אני צריכה לראות ממה אני יכולה להיפתר.
בעיקרון תחנת הרכבת נמצאת במרחק הליכה של כ 20 דקות, אך לא התחשק לי ללכת עם התיק הגדול - אז הלכתי לתחנת אוטובוס קרובה.
שאלתי שם שתי נשים מבוגרות שהסתכלו בלוח האוטובוסים אם הן יודעות איזה מהאוטובוסים מגיע לתחנת הרכבת (centeral station rwy) - כמה שהשם פשוט וטריוויאלי - הסתבכתי איתו והן לא הבינו אותי בהתחלה (שמתי לב שגם לאוסטרלים קשה להבין למה אני מתכוונת בגלל שאני לא מבטאת נכון את המילים והשמות - זה קרה לי הרבה בארה"ב), כשלבסוף היה נראה שהבינו למה הכוונה הן שמחו להסביר לי ואמרו לי לשאול את הנהג אם הוא עוצר בתחנה שאני צריכה, כשהגיע האטובוס הן ציינו שזה האוטובוס שעלי לקחת. ראיתי שהן עלו אחרי גם. בשלב מסויים אחת מהן באה להגיד לי שעליי לרדת בתחנה הבאה - ומזל שהיא באה כיון שהאוטובוס נסע ברחוב מקביל לזה שבו נמצאת התחנה (אותו כבר הכרתי כי בדקתי מראש לאן עלי להגיע). לולא זה לא הייתי יודעת לרדת במקום.

כשהלכתי לכיון תחנת הרכבת, עצר אותי בחור צעיר (נראה לי אוסטרלי) ושאל אותי איך מגיעים ל city hall!! אמרתי/שאלתי אם הוא מתכוון לזה שנמצא ב rome st' (הגעתי לשם שלשום בטעות בשיטוטים שלי), הוא אמר שכן - אז הוצאתי את המפה הצוקומוקו שאיך שהוא כן אפשר להסתדר איתה ונתתי לו אותה אחרי שהראתי לו איפה אנחנו עכשיו. - זה היה נחמד שהוא פנה אלי (למרות שהיה ברור שאני תיירת עם התיק הענק וכ'ו) ועוד יותר היה נחמד שיכולתי לעזור לו.

היום השני בבריסבן

התעוררתי מוקדם יחסית ב- 6:30 והחלטתי להמשיך לנמנם.
ב 7:30 קמתי, תימוס שמעה שהתעוררתי ונתנה לי צמיד צהב - שהצגה שלו בסוכנות נסיעות מקומית (שקרובה ועובדת עם האכסניה) תתן לי גלישה חינם באינטרנט.

החלטתי ללכת לפארק הבוטני. ישבתי שם ליד אחת הבריכות והסתכלתי על הציפורים. הציפור שבתמונה (Dusky) הצחיקה אותי - הוא רדף וגירש את היונים שהתקרבו לטריטוריה שלו (כנראה).
הוא גם גירש כמה ציפורים מהמין שלו. מה שהצחיק אותי זו הצורה בה הוא התכונן לתקיפה - הוא הוריד את הראש, העלה את הטוסיק מתח רגל אחת אחורה כאילו התכוון לזינוק - והתחיל לרוץ בטירוף מלווה בציוץ קולני לעבר הציפורים ואחריהם - וזה עבד - הוא השליט טרור על כל הציפורים (פרט ל Ibis הציפורים הלבנות הגדולות שדיי התעלמו ממנו).


כשמשכתי ללכת ראיתי שפיספסתי סיור מודרך שהתחיל לפני כמה דקות, כך שהמשכתי ללכת לטייל, כעבור כמה מטרים ראיתי קבוצה של נשים שנראה היה כאילו הן בסיור. התקרבתי וכשהיה נראה לי שזה אכן הסיור, שאלתי אם אוכל להצטרף. המדריכה - פנסיונרית שמתנדבת להדריך את הסיורים האלה התמקדה בעיקר בעצים (גם אין יותר פרחים בפארק הזה - אתמול ב Roma Street Parkland היו פרחים הרבה יותר מגוונים ויפים).
בכל אופן הבנתי חלק מההסברים. לפי ההסברים, נמצא בפארק עץ המקדמיה ממנו ניצפה האדם הראשון שהוא לא אבוריג'י שאכל אגוז מקדמיה.
לפני כן האגוזים נחשבו רעילים. ב 1858 המפקח על הפארק הבוטני של בריסבן הבחין בילד שאוכל מהאגוזים, וכשראו שלא קורה לו כלום הבינו שהאגוזים אכילים.

כשנגמר הסיור יצאתי מהפארק לחפש סופרמרקט במטרה לחזור ופארק ולאכול כאן (לא רציתי לקנות בבוקר כדי לא לסחוב תיק כבד).
הלכתי שוב לכיון מרכז העיר כי ידעתי שיש שם סופר. בדרך חזרה עצרה אותי ליד חנות ספרים, אישה הודית צעירה, היא החזיקה ספר ביד ושאלה אותי אם אני מכירה יוגה ואם אני רוצה לנסות. אמרתי לה שאני מעשיתי קצת יוגה אך שאני לא מעוניינת כיון שאני עוזבת את העיר מחר.
היא פתחה את הספר בעמוד עם ציור יפיפה שמתאר את גלגל החיים והמוות ושאלה אותי אם התמונה אומרת לי משהו - בשלב זה הבנתי שהיא לא התכוונה ליוגה כפעילות גופנית, אלא על כל התורה מהיוגה שאני מכירה היא חלק ממנה.
הבנתי שהיא מסיונרית ומנסה להפיץ את תורתה - אך המשכתי לשוחח איתה עוד קצת - היא היתה מאוד נחמדה ונהינתי מהשיחה.
היא ביקשה שאקח את הספר - ולמרות שבהתחלה לא רציתי - אני בקושי מרימה את התיק גם ככה, החלטתי לקחת אותו כי סיקרן אותי לראות מה זה הגיתה.

המשכתי ללכת לפארק שם הכנתי לי סלט לתפארת. ניסיתי לקרוא את הספר כשאכלתי אך מהר מאוד התיאשתי ואיבדתי סבלנות.
בסופו של דבר השארתי אותו ב "סיפריה" שבאכסניה.

ד"ש חם מבריסבן - אוסטרליה

ד"ש חם מבריסבן - אוסטרליה

הטיסה מהונג קונג לבריסבן לקחה 7.5 שעות, שאת רובם העברתי בשינה.
תהליך הכניסה לאוסטרליה היה חלק ומהיר מאוד, אפילו לא פתחו את התיק שלי.
הגעתי לאכסניה ב 11:20 ונאמר לי שהחדר יהיה מוכן בעוד שעה.
השארתי את התיק הגדול בחדר הכביסה עם עוד הרבה תיקים כאלו
ויצאתי לטייל בעיר.

טיילתי עם מפה צוקומוקו כזו, שיש על ברושרים של מלונות.
הלכתי המון לכיוונים הלא נכונים, ובכלל חוש בכיוון שבד"כ מתפקד דיי טוב אצלי, לא תיפקד היום משהו, מה שטוב בזה שזה גרם לי קצת לפתוח את הפה ולשאול איך להגיע ל...
שמתי לב שכל מי ששאלתי, כיוון אותי לדרך מסויימת, ומיד לאחר שהודתי לו והתחלתי ללכת שמעתי אותה/ו מהרהרים בקול על דרך אחרת, - זה מעניין – אני תמיד עושה כך כשאני נשאלת איך להגיע אל.. (ומבקרת את עצמי על כך...) היום כשזה קרה – זה עשה לי הרגשה טובה, שאחרי שכיוונו אותי חשבו פעם שניה האם יש דרך נוחה/קצרה יותר.
מציינת לעצמי לזכור זאת בפעם הבאה שאשאל איך להגיע אל...

הייתי במרכז העיר כשהרגשתי רעב. אלו מספר רחובות שהבניינים הם בעצם קניונים (מבלבל מאוד להכנס אילהם ולצאת ברחוב אחר... ראתי דיי מהר שלא אמצא שם משהו אכיל אז שאלתי איפה יש סופר בו אוכל לקנות ירקות ופירות טריים במחשבה ללכת לאכול בפרק שנמצא בסביבה.

לקח לי שעה בערך להגיע לפארק (Roma Street Parkland) גם לשם התברברתי קצת והייתי צריכה לחזור על עקבותי.
אך בסוף כשהגעתי – התיישבתי מול "אגם" ונהניתי מהארוחה. ( מחר אשדרג את הארוחה – קניתי כלי פלסטיק עם מכסה כך שאוכל להכין ממש סלט עם עלים ירוקים ולימון... )
אחרי שנ"צ של כשעה המשכתי לטייל קצת בפארק לכיוון האכסניה.


כשחזרתי קיבלתי את המפתח לחדר, זה חדר של 4 מיטות קומותיים, בחרתי באחת משלושת המיטות הפנויות - מיטה תחתונה אך צמודה לדלת :(

אחרי התארגנות מהירה ירדתי לשלוח מייל שהגעתי והכל בסדר.
בזמן שעברתי בלובי נכנסה אישה – נראתה לי בסביבות 55 ומעלה , מאוד לא אופייני פה.
חשבתי שיהיה מעניין אם היא תהיה שותפה לחדר, משום מה הרגשתי שיהיה לי נוח לדבר איתה, ובאמת כשעליתי לחדר להתקלח, היא היתה שם.
היא הציגה את עצמה (מוריין) ושוחחנו קצת (מפריע לי שיש משפטים שאני לא מבינה, אם בגלל סלנג/מבטא/ או אוצר מילים... )
כשסיפרתי לה שהגעתי היום ושאני נוסעת לבד, היא הזמינה אותי לבוא לבקר אותה ב Bundaberg עיר או עיירה צפונית לבריסבן במרחק של כ 4.5 שעות.
היא אמרה לי שהיא לבד שם, שהבנים גדלו וכל אחד בעיר אחרת.
נתתי לה שוקולדים שקניתי בהונג קונג (כדי לגמור את כל הכסף ההונג קונגי..) והיא שמחה מאוד.
החלפנו כתובות דוא"ל ומספר הטלפון שלה (לי עדיין אין טלפון) והיא יצאה לארוחת ברביקיו/מסיבה שהאכסניה עושה.

הרושם שלי מהאכסניה, שהיא מכוונת לקהל של צעירים שזופים חובבי מסיבות חוף.
אחרי שהתקלחתי, הלכתי לאיזור המסיבה (שעוד לא התחילה) – חשבתי למצוא את תימונס ולהמשיך לשוחח, מצאתי אותה בחדרון מלא עשן סיגריות, ובכלל כל האיזור היה עם מוזיקה רועשת וידעתי שיהיה לי עוד יותר קשה לתקשר ולהבין אותה. חוץ מזה שממש לא התחשק לי לשבת בחדר אפוף עשן, וגם מיחוץ לחדר הריח לא היה משהו (ריח של ציפס בשר ושומן שרופים...).
אז חזרתי ללובי - וכתבתי דברים אלו.
ועכשיו אך לישון אחרי יום או יותר נכון יומיים ארוכייייייים.

זה היה יום נחמד.

רגע לפני...

סידורים אחרונים, הכנסה / הוצאה ואירגון אחרון של התיקים,

ההחלטה להשאיר למעיין את המצלמה כי היא קצת גדולה ותופסת המון מקום בתיק, ובכלל אני יודעת שאני מתעצלת להוציא אותה כל פעם – אני צריכה מצלמה שניכנסת לכיס.

נפרדתי בהמשכים – בבוקר מסיון אח"כ מאמא, בתחנת רכבת מאבא וברכבת ממעיין.
בכל פרידה שכזו הפה מתעוות והקול ניצרד ואוטוטו זולגות דמעות (של שני הצדדים נראה לי) אך אני מחזיקה את עצמי – אני לא אוהבת לבכות בכלל ובחברת אנשים (גם אם משפחה) בפרט.

ברכבת כותבת:
עם הגב לכיוון הנסיעה,
מביטה בנופים מוכרים
נעלמים
ואת מקומם ממלאים געגועים

ובמטוס אשב עם פניי לכיון הטיסה,
לעבר הלא נודע, מוכנה לקלוט כל חוויה
ולקבלה בברכה.

בנתב"ג הכל הולך מהר, החלטה של הרגע האחרון - מביטחון שהתערער: לאסוף את התיק בהונג קונג ולא לשלוח אותו ישירות לבריסבן.

עוברת את הבידוקים – והולכת לשער לעליה למטוס שם מחכה, מחפשת את ההתרגשות ולא מרגישה כזו – זה מוזר, מנסה לזהות מה אני מרגישה והמילה שעולה לי בראש זו אפטיות – אך זו לא מילה מתאימה כי אני לא אפטית אלא פשוט לא מתרגשת.
בעליה למטוס, ב"שרוול" פתאום מרגישה שוב את העיוות בפה, ומרגישה התחלת לחלוחית בעיין – מרגישה עצב (שאני צועדת שם לבד), אך יחד עם זאת מרגישה הערכה גדולה לעצמי – ומחזקת את ההרגשה הזו.

זה נראה לי קצת הזוי, כאילו החלטתי על הטיול הזה, עשיתי את כל הסידורים ועכשיו כשאני בדרך למטוס כאילו מתפלאת ולא מבינה מה אני עושה כאן, שזה באמת קורה.

בשלב זה כאב ראש שליווה אותי מהבוקר (כאב חלש) התחזק (כנראה שכך ההתרגשות באה לידי ביטויי הפעם) אחרי ימים רבים שלא סבלתי מכאבי ראש.
אז הראש כואב ומרגישה עייפות – הולכת לבדוק אם יש שלישיית מושבים ריקים שאוכל לישון בנוחות – שואלת / מבקשת מאחת הדיילות אם יש מקום כזה ואם אפשר לעבור – וכן יש מקום פנוי כך שרוב הטיסה כמעט 8 מתוך 10.5 שעות עוברות עלי בשינה כמעט רגילה ובעזרת חצי אקמול מתעוררת בלי כאב ראש, ועירניית למדיי.

מרגישה רעב וניהנת מארוחת בוקר משובחת של עגבניה מלפפון גואקמולי על פת שמש מלאה טעמים - מאופק (מנסה לפענח אילו..). ומקנחת בחטיפי גרנולת כוסמת – מטלי. - רוצה בהזדמנות חגיגית זו לשוב ולהודות לכם טלי ואופק על הביקור ועל המטעמים שמלווים אותי עד עכשיו.

זהו עוד מעט נוחתים, מרגישה מעודדת יותר עכשיו אני חושבת שחוסר ההתרגשות שלי – שמלווה אותי גם עכשיו זו בעצם שלווה,
אותה שלווה שמלווה אותי עוד מהטיול לקטים האחרון – ומייד נזכרת שהיום בערב מתחיל עוד טיול – שמחה בשביל המשתתפים בטיול ומחכה לראות תמונות.

שציטוט שמצא חן בעניי מהעיתון של אל-על: "כל מסע למרחקים הוא חיפוש אחר משהו, לפעמים לא מוגדר במילים, והדחף והתשוקה משותפים לכל בני האדם שמעיזים לחפש את דרכם בעולם, לבחור יעדים ולפלס בעצמם את המסלול" עפרה רזנפלד

חשבתי לצאת לטייל בהונג קונג, ביררתי לגבי שמירת חפצים כדי להשאיר את התיק הגדול, שמירה של 3-24 שעות עולה 55$ - יש לי משהוא כמו 6 שעות עד ה checkin אך אני מחליטה שזה יקר מידיי.
כעבור שעתיים מגלה שאלו בעצם 55$ הונג קונגים כלומר זה בערך 27 שקל (לעומת 220~ שחשבתי קודם) אך בשלב זה נראה לי כבר לחוץ מידיי לצאת –אז יושבת ומקלידה את הדברים הנ"ל (כרגע אני שמחה שאני עם המחשב).

עבר בנתיים עוד זמן, מצאתי מקום שאני יכולה להטעין את המחשב ומנצלת את ההזדמנות להעלות את הרשומה.
עכשיו 22:03 ואני נוחתת בבריסבן ב 9:15 אך יש גם הפרשי שעות - אני לא זוכרת כמה שעות הטיסה אך שמחה שזו שוב טיסת לילה ואני שוב עייפה - מקווה לישון טוב כדי להיות רעננה כשאנחת.

פוסט הבא - מאוסטרליה

הטיול שלפני הטיול

החופשה שלי התחילה נפלא בטיול ליקוט של 6 ימים.

כמו בעבר, את ההבדל והשינוי שחל בי במהלך הטיול אני מרגישה בצורה החזקה ביותר כשאני מגיעה הביתה. אני עדיין מתנועעת בקצב הטבע, רגועה ושלווה, ניהנת מכל רגע, החום לא מעיק יותר מידיי, כשאני מבצעת משהו זה נעשה בריכוז ובסבלנות.

יום אחרי הטיול: יצא שנשאלתי איך אגיע לנתב"ג – תשובתי שהיתה ברכבת, נענתה במשפט כגון: רכבת זה מעולה, רק שלא תהיה שביתה.
התגובה הזו של השואלת כל כך אופינית לי, אך היום פשוט שאלתי אותה בחזרה – למה שזה יקרה?
וכך באמת הרגשתי, מין פליאה כזו – למה שתהיה שביתה דווקא ביום שלישי?

חזרתי עם מין רוגע וביטחון, וכולי תיקווה שילווה אותי כמה שיותר,
ושאוכל לחזור למצב זה בקלות במקרה שיתערער.

זה היה טיול הלקטים החמישי שלי.
שמתי לב לעליה עיקבית בהנאה שלי מטיול לטיול.
ולא שלא היו לי קשיים בטיול הזה, אך נתתי להם הרבה פחות תשומת לב וחשיבות.

אני מרגישה שחלק מההרגשה הטובה במיוחד שחשתי בטיול הזה, נבעה מהעובדה שבמהלך הטיול כמעט שלא חשבתי על אוסטרליה, על העבודה.. היו לי הרבה רגעים שהלכתי לבד ואני לא זוכרת על מה חשבתי באותם רגעים, אך אני בטוחה שאלו לא היו ה"מחשבות המעגליות" (תסריטים למיניהם, כעסים עצמיים וכו') שמלוות אותי בדר"כ ולא מביאות אותי לשום מקום.
אלא היתה לי הרגשה של הנאה מהרגע. (קשה לי להסביר - זו פשוט הרגשה שונה).

אני שמחה ומאושרת שיצאתי לטיול,

הוא לא יכל להיות יותר טוב ממה שהיה!

תודה!

היום האחרון בעבודה

כמובן שלא ממש עבדתי, סגרתי פינות אחרונות, שלחתי מיילים אחרונים.
ובעיקר פיניתי וניקיתי את הקיוביק, משהיא מהקבוצה שלי תכנס "לגור" בו עד שאחזור.
הוצאתי מהארונות 12שנים – הפלסטיק של כמה מהקלסרים התחיל להתפורר.

הרגשתי קצת אפתיות, אולי קצת עצבות, ומוזר לי שלא הרגשתי שימחה והתרגשות. קשה לי ללכת לאנשים להגיד שלום.
אני מרגישה חוסר נעימות, בעיקר כשאומרים לי שמקנאים בי - אני לא יודעת איך לענות על כך.

האמת שזה לא ממש היום האחרון, אבוא שוב ב 24/5, יומיים לפני הטיסה.
מחר היה אמור להיות היום האחרון אך בגלל הקדמת טיול הלקטים דחיתי אותו.
אז ביום ראשון בעוד שבועיים אבוא להפרד, להחזיר את האוטו
ו"לחגוג" בפרידה רישמית של חבריי ה staff ממני ומעובד נוסף שעבר קבוצה. נלך לאכול יחד צהריים ולהפרד.
אני יודעת שאצחק הרבה באותו יום, ויש סיכוי שגם אזיל דימעה.

ואם כבר אני כותבת – אז יש התקדמות בחזית האוסטרלית – יצרתי קשר עם ונסה ודייב –
המארחים הראשונים שלי. המקום שלהם נקרא: Lofty Meadows
אעבוד כ 4-6 שעות ביום בניקוש, שתילה, חיפוי הקרקע, טיפול בבוסתן שיש להם.
נראה לי שזו לא ממש חווה - כלומר הם לא מתפרנסים מזה.
אני מקווה שיהיה לי נחמד שם, ואם לא אמשיך הלאה.