חזרתי

24/8-5/10-2009 מתארחת משפחת בורדן ב Kirikiri שבצפון האי הצפוני

שהיתי אצל משפחת בורדן: קאתרין, לוק וארבעת ילדיהם: מאריון (18) פוליין (16) שנסעה לישראל ל 5 שבועות, תומס (14) וגיום (12). 6 שבועות משמעותיים מאוד ונפלאים.
הם חיים חיים פשוטים בחווה שמספקת את רוב צרכיהם ואת העודפים הם מחלקים ומחליפים עם שכנים ומכרים בעיר.

הביבר שלהם כולל:
פרה ועגל בן שנה שהם גמלו אותו לאחרונה כיוון שהם קיבלו עגלה (קיבלו, לא קנו!! מחבר שמגדל בקר מיוחס, ואותה עגלה שהוא מסר להם - הוא לא יודע מי האב ולכן הוא לא יכול למכור אותה או משהו כזה...)
כ 40 תרנגולות ותרנגולים חופשיים בשטח ענק.בשבוע האחרון לשהותי שם בקעו 10 אפרוחים חדשים (התרנגולות דגרו 21 יום בהם כמעט ולא אוכלו ושתו. הן הופרדו מהשאר כיון שתרנגולות שרואות אחת מהן דוגרת, מעודדות לדגור גם ואז הן מפסיקות להתיל ביצים).
6 חזירים מסוג קוני-קוני (שני הורים וארבעת גוריהם). וכנראה שהנקבה שוב בהריון
8 חזרזירונים שהם קיבלו מחווה אחרת בה הרגו בטעות את האמא שלהם (כשהם היו בני ארבע ימים)
3 עזים (נקבות) שלושתן בהריון
4 כבשים (גם בהריון)
2 שרקנים
טלה - אותו הביאו אליהם השכנים כשהיה בן יום כיון שאמא שלו שהמליטה שני טלאים דחתה אותו (הוא עדיין יונק, אך כבר לא צריך לקום בלילה להאכיל אותו)
שתי כוורות דבורים
מיסטי החתולה שמגרגרת מצחיק (היא חורקת כשהיא מגרגרת)
שיאור (ללחם)
אה - וצבת מיים שהיתה בבריכה קטנה כשהם קנו את החווה

יש כאן שיגרה כללית ש"מופרעת" מפעם לפעם מכל מיני סיבות
לוק ואחד הילדים (בתורנות) הולכים לחלוב את בותנדר (הפרה) בסביבות 6:30 בבוקר.
הילדים לומדים בבית משבע בבוקר עד הצהריים (home schooling).בשמונה וחצי בערך אוכלים ארוחת בוקר, ובהפסקת 10 הם מאכילים את התרנגולות, מוציאים את העיזים לרעות באיזורים בהם העשב גבוהה, משחקים פינג פונג או סתם משתוללים בחוץ.
אחרי ארוחת צהריים הם עובדים בחווה. אם זה בגינת הירק, בהעברת החיות ממכלאה אחת לאחרת - יש שפע אין סופי של משימות.

בין 7 ל 8:30, נהינתי לבצע משימות שדרשו עבודה פיסית מאומצת לדוגמא:
עזרתי ללוק בהעברת ערימות עצומות של עשבים שלוק עישב - לבור שהיה בשטח. עבודה פיסית קשה ליד הנחל שזורם בשטח שלהם, שאחריה ארוחת הבוקר טעימה אפילו יותר.
כשסיימנו עם הנחל, לוק ותומס התחילו לבנות שירותי קומפוס, כשהדבר הראשון זה לחפור את המקום בו ייערם הקומפוס, אז העזרה שלי היתה בפינוי האדמה אותה לוק חופר, זה לקח משהו כמו שבוע לחפור את הבור (בין שעה וחצי ל 3 שעות ביום) הם כמעט סיימו.

אחרי ארוחת הבוקר, לעיתים ביצעתי משימות אותן יכולתי לבצע לבד (לדוגמא: הכנתי מוטות במבוק באורך של 3 מטר אותם "שתלתי" יותר מאוחר בערוגה בה נשתלו וישתלו עגבניות (הן יתמכו ע"י הבמבוק), איסוף מחטי אורנים מיער סמוך על מנת לחפות את השבילים בין הערוגות, ליקוט זרדים קטנים להבערת האח....)
או שנשארתי בתוך הבית - קראתי, כתבתי.
ולעיתים הלכתי לעיר (חצי שעה הליכה) - לסיפריה שם אני יכולתי להתחבר לאינטרנט.

נהינתי להכין כל מיני מאכלים (לא טיבעונאים - חזרתי לתזונה צימחונית מבושלת - כאשר אני יודעת ורואה באילו תנאים מעולים הפרה והתרנגולות חיות ומטופלות.)
אז לפעמים בישלתי, אפיתי וועזרתי בהכנת האוכל.
הערת בניים לגבי טבעונאות - אין לי ספק שכשאחזור לחיי שיגרה אחזור גם לאכול אוכל טיבעונאי חי ציבעוני ומרענן - אני מתגעגעת ומרגישה את ההבדל אך ניהנית גם מהאוכל שמכינים כאן.

למדתי בערך - לחלוב (למרות שהפסקתי להצטרף אליהם לחליבה כיוון שאני הרבה יותר איטית מהם ומעכבת אותם), להכין חמאה, גבינה לבנה ויוגורט ובגדול גם להכין גבינה קשה אם כי התהליך ארוך אך פשוט).

הם שומרים שבת - ביום שישי אחה"צ קאתריין, מאריון ואני הכנו את האוכל לשישי ושבת. בשבת הם קמים מאוחר, בד"כ קאתרין ולוק קמים להאכיל את החיות וחוזרים לישון.
הם מבלים את השבת בבית, מדברים, משחקים ובערב רואים סרט (עם גלידה שמאריון הכינה בתחילת השבוע)

ביום ראשון הם קמים קצת יותר מאוחר משאר ימות השבוע, הילדים לא לומדים ועובדים קצת בחוץ. הם נוהגים להזמין מישהו לארוחת הצהריים, ואחה"צ הם רוכבים על אופניים לעיר לשחק פריסבי (כאשר מזג האויר מאפשר זאת).

קשה לי לתאר במילים מדוע הרגשתי אצלהם כל כך טוב, אך אנסה,
אני חושבת שחלק גדול מזה זו הפשטות, העבודה המשותפת והתמימות שלהם - אני לא בטוחה שתמימות היא המילה הנכונה, הם לא מנותקים מהמציאות הם יודעים באיזה עולם הם חיים, אלא שהם בוחרים לחיות ללא הציניות והניכור, הם בוחרים לא לראות טלויזיה, לא להתחבר לאינטרנט - הבידור אותו הם "צורכים" הוא ברובו תמים - הם צופים בסידרה בית קטן בערבה, הם קוראים ספרים עם סיפורי גבורה ומעשיות של גיבורים מתקופת ישו או קום המדינה, הם משחקים ביחד.

הילדים מאוד בוגרים ואחראים (כשאני כותבת ילדים אני מתכוונת לתומס וגיום בגלל גילם הצעיר) - נהינתי במיוחד לעבוד עם גיום וללמוד ממנו.
הם דנים ביחד על משימות שצריך לבצע בחווה, כשלוק פוסק רק במידה ויש חילוקי דיעות דבר שכמעט לא קרה. כשלאחד הילדים יש רעיון לבצע משהו, לבנות משהו - לוק וקאתרין ויתר האחים מעודדים אותו לנסות ולבצע את הרעיון ללא ביקורת ו "הוצאת הרוח מהמפרשים".

סיפור מצחיק שקרה - דרך הגישה לבית שלהם לא סלולה ויש בה מהמורות רבות.
באחד הבקרים העלתי רעיון להשתמש באדמה שנחפרת לשירותי הקומפוס, כדי למלא את המהמורות (זו אדמה עם שיברי סלעים, אך בעיקר אדמה) לוק שהתלהב מהרעיון מילא שניים מהחורים שקרובים לבית. - כל זאת לפני ארוחת הבוקר.
אחרי ארוחת הבוקר אני הלכתי לעיר וקבעתי עם קאתרין מקום מפגש כיון שהיא תכננה לעשות קניות באותו יום.
כשנפגשנו - מאריון אמרה לי שיש לה סיפור והצביעה על גלגלי המכונית שהיו מלאים בבוץ בצבע האדמה שנחפרה.
ומייד הבנתי (ירד גשם באותו בוקר) ולמרות שהרגשתי מאוד לא נעים שגרמתי להם לעוד עבודה שלא היתה מתוכננת באותו יום, כולם קיבלו את זה ברוח טובה וכולנו למדנו משהוו מהניסיון הזה.

בכל אופן, זה לא שזו הפעם הראשונה שאני שוהה במחיצת אנשים שחיים כך - בפשטות (במידה זו או אחרת), באחריות בידורית, בתמיכה הדדית ועבודה משותפת אך זו הפעם הראשונה שאני חייה תקופה ארוכה (יחסית) עובדת איתם, אוכלת, משחקת, נחה, ומצאתי שאני אוהבת את החיים האלו,
ושלמרות שאין "עבודה" קונבנציונאלית שצריך לקום וללכת לעבודה - יש איזושהי מסגרת של שיגרה וכל הזמן יש מה לעשות ולחדש ולבנות ולתחזק.
ולמרות שחודש זו תקופה קצרה מאוד - אני מרגישה שאלו החיים שאני מאחלת לעצמי להצליח להגשים (וכן אני יודעת שלא הכל ורוד ושיש המון קשיים ומיכשולים בצורת חיים כזו, ושכן צריך למצוא איזושהי הכנסה אך אני בטוחה שאמצא את הדרך).

אז כפי שכתבתי - ששת השבועות הנ"ל היו משמעותיים מאוד מבחינתי, נהינתי בהם מאוד ולעתים רבות הרגשתי "ואו זה שיא הטיול"
כשלושה ארבעה ימים לפני שעזבתי אותם הרגשתי שלא מתחשק לי להמשיך לטייל, שאני לא רוצה לחוות כרגע עוד חווית חיים בחווה, כיון שהחוויה האחרונה היתה כל כך טובה - לא רציתי להוסיף או לגרוע ממנה.
לכן החלטתי להקדים את החזרה שלי ארצה. כיון שהטיסה חזרה עוצרת בתאילנד ואני עדיין רוצה לטעום דוריאן... אשהה בתאילנד 10 ימים ואחזור לארץ כחודשיים מוקדם יותר.

אני מפרסמת את הרשומה מהסיפריה של אוקלנד, מחר זה היום האחרון שלי שם למטה (down under).
מצחיק - עכשיו זה האביב כאן, וביום רביעי אגיע לסתיו - דילגתי על הקיץ.... אני מתגעגעת לאבטיח, אולי נשארו עוד קצת אבטיחים בארץ?

נתראה בקרוב.
נ.ב
אוסיף תמונות בהמשך (יש כאן המון אנשים שמחוברים לאינטרנט והכל מאוד איטי).

15-24/8/2009 - אוקלנד - ללא תוכן כרגע

כנ"ל

14/7-10/8 מתארחת אצל אנדרו ב beenligh

בקרוב....
טוב אולי לא כל כך אך אכניס תוכן כשאחזור לארץ

Magnetic Island 8/7/2009-13/7/2009 מתארחת אצל הוייט ופוגשת את כריס

אני כותבת את הרשומה הזו באוטובוס - בדרך חזרה לבריסבן, לאחר 5 ימים ששהיתי במגנטיק אילנד והתארחתי אצל הוייט.
במבט לאחור - בחמישה ימים האלו, הונחו מול פני מספר מראות, ומן הסתם זה לא נעים במיוחד לראות זאת, אך מצד שני אני מרגישה ומקווה שעצם ההשתקפות הזו שראיתי תגרום לאיזשהו שינוי.

הוייט (Hoyt) אחד האנשים המוזרים שפגשתי כאן.
הוא פנסיונר בן 70, אמריקאי שבשנות ה-70 היגר לניו-זילנד וב 2001 הגיע לאוסטרליה. למרות שהוא עזב את ארה"ב בשנות ה 70 הוא נוהג לספר לכל מי שהוא פוגש:
When i left the USA, i voted with my feet. As you may recall, there used to be too many Bushes, and not enough trees - Thank goodness that joke's history now!.
הוא טייל ומטייל הרבה בעולם.
הוא זבלן וחסכן בצורה מוגזמת לטעמי (וגרמה לי להרגיש רתיעה בשלב מסויים)
הוא מארח המון, כרגע מתארח אצלו ג'ורג (יורי) חבר רוסי בעל אזרחות של ניו-זילנד (שניסה למצוא עבודה באוסטרליה ללא הצלחה ויחזור לניו-זילנד בעוד שבוע). ביום שני אמורה להגיע לכאן בחורה מצרפת, ועוד מישהי שלא הבנתי אם היא תגיע ומתי. ובנוסף יש פה דיירת שגרה באחד החדרים אך בקושי רואים אותה.

כעבור 3 ימים אצלו הרגשתי שאני רוצה להמשיך הלאה.
חלק מהדברים שלא אהבתי בהתנהגותו היו בעצם השתקפויות של דברים שאני נוהגת לעשות.
בסופו של דבר עזבתי בזמן - באותם יומיים נוספים היה לי מפגש מעניין שאספר עליו בהמשך (וגם חיכיתי לתשובה מהמקום הבא שאני בדרך אילו עכשיו)

למרות שבשלב מסויים היתה לי הרגשה של 'אני לא יכולה להשאר כאן יותר' - היו לי מספר רגעים טובים וחויות נחמדות עם הוייט.
בערב הראשון ששהיתי אצלו, היתה לנו שיחה ממש טובה ולפני שהלכנו לישון הרגשתי רצון לחבק אותו - וכך נפרדנו.

חוייה טובה אחרת שאזכור - הלכנו בבוקר לחוף מרוחק, עם שיחות נחמדות במהלך ההליכה. בדרך חזרה החלטנו לתפוס טרמפ. לאחר רבע שעה שאנשים לא עצרו לנו - החלטתי בני לבין עצמי שאני מוכנה (מבחינת רצון ומבכינת מוכנות נפשית אפשר לומר) להשטתות - וסיפרתי לו על שיר הטרמפים (שלמדתי מאופק). שרתי אותו, וכשהוייט התחיל לרקוד הצטרפתי אליו לריקוד.
לאחר שסיימתי לשיר (ולנגב דמעות מהעניים) המכונית השניה שעברה עצרה לנו! זה היה כיף (ומביך אך כאמור הייתי מוכנה לכך).

למחרת שוב בדרך חזרה מטיול שעשינו, התקדמנו בהליכה אך כשמענו מכונית ניסינו לתפוס איתה טרמפ. בשלב מסויים הוצאתי את חלילית וסתם חירבשתי צלילים תוך כדי הליכה(בשקט ככל האפשר- מאוד עצורה ודומעת) בשלב מסויים הוייט הציע להפסיק להתקדם ולהתמקד בעצירת טרמפ, וזה היה קצת מייאש שאנשים לא עצרו (ולא ברור לי למה, רוב המכוניות שעברו הן של נופשים שלא ממהרים לשום מקום...). שאלתי אותו אם הוא רוצה לנסות שוב לשיר את שיר הטרמפים אך הוא רצה לשיר שיר אחר (משהו בהודית) אז אני "ניגנתי" משהו ברקע.

זה לא ממש עבד הפעם (חשבתי על זה אח"כ, שהשיר ההודי פחות שמח וקופצני (ואפילו מסתיים בשאנטי שאנטי) לעומת ההבה נגילה של שיר הטרמפים, ומה שגרם לאנשים לעצור אחרי ששרנו ורקדנו אותו זו אותה רוח שטות שעוד נראתה בפנים ובעניים - אם כי שני נסיונות לא מספיקים כדי להסיק מסקנות...)

הערת ביניים לגבי הדמעות - כל פעם שאני מנגנת, רוקדת, משתטה או משתפת מישהו ברגשות אמתיים שאני חשה - או בקיצור כל פעם שאני נותנת למשהו פנימי אצלי לצאת החוצה ולהתבטא זה מלווה בלחלוחית עד דמעות שזולגות לי מהעניים - ואני שונאת את זה! (זה מזכיר לי תכונה נוספת, - שכשאני שמחה ומתרגשת, או כועסת ומתוסכלת (בדרך כלל בוויכוח) - גם אז שק הדמעות שלי נפרץ (עכשיו כשאני כותבת את הדברים האלה ווחושבת על זה, אולי בגלל זה אני שונאת ונמנעת מויכוחים? ולא ממש אוהבת ללכת לארועים (חתונות וכאלו...)? )

מפגש מעניין נוסף שהיה לי כאן באי היה עם כריס.
את כריס פגשתי ביום שישי אחה"צ ב"שוק" - דוכן אחד של פירות וירקות , דוכני אוכל ומאפים בייתיים, דוכני פיציפקס וכו'. זהו יותר מפגש חברתי שבועי של תושבי האי (חיים כאן כ 2000 תושבים).
הלכתי לדוכן של ספרים משומשים לחפש ספר קריאה - והתחלתי לדבר עם המוכרת לאחר ששאלה איזה סיגנון ספרים אני אוהבת לקרוא.
כששמעה שאני מישראל היא סיפרה לי שהיא יהודיה באמונתה (אך לפי מה שהבנתי ממנה היא לא סיימה את תהליך הגיור האורטודוכסי).
היא סיפרה לי על איך היא נחשפה לי ליהדות לפני כ 20 שנה כשחייה 6 שנים ביפן יחד עם ישראלים (מכרה תמונות ביחד איתם) וכמה שהרגישה נוח ואהבה אותם.
תוך כדי שיחה ראיתי את הוייט מחפש אותי, קראתי לו והכרתי לו את כריס, והוא אמר שצריך ללכת, וזה התאים לי כי הייתי קצת עייפה.
אך קבעתי עם כריס שאבוא אליה הביתה למחרת להמשיך לדבר ולשמוע שירים בעיברית (יש לה קלטת אחת של שירים בעיברית מאותה תקופה נוסטלגית מבחינתה, שהיא דיקלמה לי מהם כמה משפטים).

בצהריים כשכריס באה לקחת אותי אליה, קבעתי עם הוייט שהוזמן (והזמין גם אותי) למסיבת יום הולדת אחה"צ, שיעבור דרך כריס (שגרה מאוד קרוב לבית בו תערך המסיבה) ואצטרף אליו במידה ואחליט שאני רוצה לבוא (לא ידעתי עדיין אם אני רוצה ללכת למסיבה).
כריס גרה ב shed - שזה בעצם מחסן ענק שהוסב לבית (כמו הבית של וונסה ודייב). הבית שלה נראה כמו ג'אנקיה אחת גדולה - מלאה חפצים שונים (אותם היא מוכרת ב (eBay וספרים ובלגן - ולא נעים בכלל למגורים (בגלל ההזנחה לא בגלל שזה מבנה של מחסן).
הייתי אצלה משהו כמו שעתיים - כשרוב הזמן כריס דיברה, סיפרה ונזכרה בנוסטלגיה בחברים הישראלים שהיו לה, ובאהבתה ליהדות...
הרגשתי אצלה הרבה עצב,
כל סיפורי הנוסטלגיה שלה, בדברים שסיפרה היתה גם הרגשה של פיספוס - היא בת 55 ללא ילדים ופעמים רבות חזרה לנושא וכמה היא מצטערת שלא הביאה ילד לעולם.
היתה לי גם הרגשה שהיא ממש זקוקה לאוזן קשבת ושעצם נכחותי שם עושה לה טוב.
היא כמעט לא שאלה שאלות לגבי.

כשהוייט הגיע לא ידעתי חד משמעית מה אני רוצה לעשות, להישאר עם כריס, או ללכת עם הוייט למסיבה...
ביקשתי כמה דקות לחשוב על זה בשקט (כריס והוייט יצאו החוצה) והחלטתי ללכת עם הוייט (אך זו היתה החלטה מחשבתית ולא ריגשית - לא הרגשתי רצון ללכת למסיבה, או רצון להישאר עם כריס, אז פשוט החלטתי לשנות אוירה וללכת איתו), יצאתי עם התיק, וכריס שאלה כדרך אגב אם בא לי להיות עם הרבה אנשים או משהו כזה,
איך שהיא שאלה אותי את זה - הרגשתי פתאום בבירור שדווקא לא בא לי ללכת למסיבה.
השאלה הזו גרמה לכך שרציתי להמשיך לדבר איתה - אמרתי לה שהשאלה הזו שלה חידדה ומיקדה אותי (הרגשתי שבמקום לנסות להרגיש מה אני רוצה - השאלה הזו גרמה לי להרגיש מה אני לא רוצה).
היא סיפרה לי שאחד הישראלים שהכירה היה כמוני (היא קישרה את זה למזל טלה), שתמיד אמר לה שכל מה שעושים טוב מבחינתו אלא אם משהו לא נראה/מתחשק לו ואז הוא אומר זאת.

המשכנו לדבר על זה, אך בשלב מסויים (דיי מהר) הרגשתי שהתעייפתי מהשיחה איתה ושאני רוצה לחזור לבית של הוייט. ושמחתי להגיד לה את זה.

בדרך, כשהיא החזירה אותי אמרתי לה שהערב איתה יזכר כאחת החוויות הטובות שלי מהטיול (ובאמת הרגשתי כך),
היא ביקשה שנפגש גם למחרת, בשעות הבוקר - והיא תיקח אותי לחוף הכי טוב באי (חוף מרוחק שכמעט לא מגיעים אליו).

למחרת, אחרי שעזרתי להוייט במה שרצה (למרות שהרגשתי התנגדות ל"משימה" וגם אמרתי לו למה אני חסרת מוטיבציה ולא עוזרת לו בהתלהבות האופינית לי, ובשלב מסויים גם אמרתי לו שזהו, שאני מפסיקה וחוזרת אליו הביתה.
התקשרתי אל כריס וקבענו שתבוא לקחת אותי ב 11:00.

החוף באמת היה מקסים (כמו כל החופים שראתי כאן) אך הוא באמת מבודד.
בכל אופן בשלב מסויים הלכתי לבד על החול (היא ישבה לקרוא), התקרבתי לקבוצה של 4 צעירים שנראו לי ישראלים, כשהתקרבתי שמעתי שצדקתי, ומה ששמעתי היה סיפורי צבא של אחד הבנים, החלטתי שלא בא לי לדבר ופשוט עברתי לידם.
אבל מה...
כשכריס ואני רצינו לחזור התברר שההנעה הקידמית של הרכב שלה לא עובדת והרכב התחפר בחול. ממש סמוך לחוף גר זוג מבוגר שיצא וניסה לעזור אך ללא הואיל (ניסינו לדחוף את הרכב...)
בכל אופן בשלב מסויים הגיע מהחוף אחד הבנים ושאל אם אנחנו רוצים עזרה,
כך יצא שכן דיברתי קצת עם שתי הבנות בזמן שהבנים נהנים מהאקשן (וגם אנחנו קצת).
בסופו של דבר שמחתי לשוחח קצת בעיברית, והם הזכירו לי קצת את מעיין וסימון (לא משהו מסויים שאני יכולה להצביע עליו - משהו בהרמוניה ובחברות שלהם גרם לי לחשוב על מעיין וסימון ועל איך היה הטיול שלהם...).


עוצרים עוד מעט לתידלוק וארוחת לילה למי שרעב (השעה 00:20). ונראה לי שאנסה לישון קצת כשנמשיך לנסוע.

סה"כ השהייה אצל הוייט היתה כמעט רק אירוח, "עבדתי" משהו כמו שעתיים ביום, ופעמים רבות הרגשתי שעצם השהות והחברה מהווים מבחינתו חלק מה"עבודה" או "תרומה" שהוא מצפה ממי שבא להתארח.

כאמור
אני בדרך לבריסבן ומשם אקח רכבת ל Beenleigh שם אתארח אצל אנדרו. בתיקווה שיהיה לי נח וטוב ואשאר אצלו עד כמה ימים לפני הטיסה לניו-זילנד (בהם אהיה בבריסבן).


וקצת תמונות (תזכורת: יש יותר תמונות כאן )

הוייט

הקואלה הראשונה והיחידה שראיתי כאן


נסיונות החילוץ שצלחו בסופו של דבר

Cairns - 1.7.2009 - 8.7.2009

אני נמצאת עכשיו ב cairns. העיר הצפונית ביותר אליה חשבתי להגיע.
הגעתי לכאן אחרי שהייתי שבוע אצל מורין, זה היה שבוע חשוב בכך שהוא נתן לי קצת זמן לחשוב.
לא מחשבות עמוקות / רוחניות, אלא פשוט זמן לחשוב מה ואיך אני רוצה להמשיך את הטיול.
את החווה של אן-מרי עזבתי בהרגשה שלא בא לי כרגע להגיע לעוד חווה. אצלה גם הרגשתי קושי ומוגבלות בזה שאין לי רכב.
שם גם עלתה בי מחשבה אולי לקצר קצת את הזמן באוסטרליה וכן להגיע לניו-זילנד לפני תאילנד.

אז אצל מורין הגעתי להחלטה שאשנה את הטיול קצת, אסע לניו-זילנד (למרות שזו לא עונה מוצלחת - זה עדיין חורף וקר שם) ואף אקדים את הטיסה לתאילנד כך שיהיו לי בתאילנד חודשים במקום חודש.
החלטתי גם לא לקנות רכב כאן באוסטרליה ולהמשיך לינסוע באוטובוסים ממקום למקום ולהיות תלויה במארחים במידה ואגיע לעוד חוות.
ובניו-זילנד אקנה או אשכור רכב (תלוי כמה זמן אהיה שם).

אני לא אוהבת את כל ההתלבטויות האלה וההחלטות שאני צריכה להחליט. ההרגשה הזו שאני לא יודעת מה אני רוצה, ומה הדבר הנכון לעשות.
בניסיון לא לישקוע במצב רוח ירוד, אני אומרת לעצמי עם כל דבר שאני כן מחליטה - שזה הדבר הנכון לעשותו - שכל בחירה שאבחר היא בחירה נכונה וטובה.

דבר חשוב ביותר שניזכרתי / חשבתי עליו בזמן שהותי אצל מורין: שלא ביררתי אם ואילו חיסונים מומלצים לנוסעים לתאילד - וגם לא התחסנתי מן הסתם.
אני זוכרת בבירור שהמנהל שלי (ועוד כמה חברים לעבודה) שאלו אותי לפני הנסיעה אם הכל מסודר, אם קיבלתי חיסונים - וכל פעם עניתי שאוסטרליה זו מדינה מערבית ולא צריך חיסונים, שכחתי לגמרי מתאילנד, ההתרגשות מהטיול, חיפוש החוות בניסיון למצוא את החווה הראשונה בה אתארח, המחשבות של איך יהיה ומה אעשה השכיחו לגמרי את החודש האחרון אותו אעביר בתאילנד (חודש אחד מתוך 7...).
אז ביררתי מהם החיסונים המומלצים ואיפה אני יכולה לקבל אותם, סיון שלחה לי לינק עם שמות מרפאות נוסעים ורשימת החיסונים המומלצים לתאילנד. קיויתי ושמחתי לגלות שיש מרפאה כזו ב Cairns לשם תכננתי להגיע בשלב מסויים, ופשוט עניין החיסונים גרם לכך שנסעתי ישירות מבנדבורג לקירנס - נסיעה של 20 שעות באוטובוס.
ידעתי שזה יעלה לי הרבה - וזה אכן כך (אך על טעויות משלמים...)
בכל אופן את היום הראשון שלי בקירנס העברתי בהמתנה של כמה שעות אצל רופא, בקניית החיסון ובקבלת שתי זריקות.
החלטתי לא לקחת את כל החיסונים המומלצים - חלקם בעדיפות נמוכה. אז עכשיו אני מחוסנת נגד טטנוס ל 10 שנים, ולצהבת A ו B (אם כי אני צריכה לקבל עוד שתי זריקות - אחת בסוף יולי והשניה בארץ תחילת ינואר.
אין ספק שזה היה שיעור חשוב.

האכסניה בה אני שוהה ממש נחמדה ובמחיר סביר.
היא שקטה ונקיה, ומשהו באוירה בה נעים, אחד הדברים שכבשו את ליבי כאן זה סם - החתול של האכסניה. דומה קצת לירון (במראה אך לא באופי), כמהה לליטופים כך ששנינו מרוצים.

יוצאים מקירנס המון טיולים (חצאי יום - יום או אפילו טיולים של 4 ימים) לכל מיני איזורים ואטרקציות - אך לא מצאתי איזשהו טיול שהצדיק מבחינתי תשלום של כ 300 ש"ח ומעלה.
במקום זאת טיילתי קצת בעיר,
יום אחד הלכתי מהאכסניה לגנים הבוטנים וחזרה (אני חושבת שבאותו יום הלכתי למעלה מ 10 ק"מ - כולל מסלול קשה של כ 2 ק"מ בגנים הבוטנים שחציו טיפוס (במדרגות ושבילים תלולים) וחציו השני ירידה (במדרגות ושבילים תלולים אחרים)).

נסעתי לשני חופים יפיפיים. חוף הים מזמין ללכת לטייל לאורכו, רצועת חול ארוכה ורחבה, שנגמרת בסילעי ענק (ב Trinity beach) ובעלת מספר מפרצונים (ב Kewarra beach).
וזה מה שעשיתי. החול נקי בין צהוב ללבן, חול עדין (לא זיף-זיף) אך קשה (הייתי בשעות השפל כך שרצועת החול שבא במגע עם המים רחבה) פה ושם רואים כדורי חול קטנטנים שנוצרו ע"י סרטנים שמתחבאים מתחת לחול. יש מעט צדפים, אך מפעם לפעם יש מיצבורי צדפים כאילו ילד רוקן את דלי הצדפים שאסף.

בחוף Kewarra הלכתי לכיון המפרצונים. כדי להגיע אליהן הייתי צריכה לעבור נחלון קטן, היה קשה להעריך את עומק המים, היה שם אדם שהתלבט היכן לחצות אותו. לבסוף הוא מצא מסלול בו המים לא עמוקים (הגיעו עד הברכיים), חציתי אחריו באותו מסלול. הוא הזכיר לי שצריך רק לשים לב לחצות אותו חזרה לפני שהגאות מתחילה, אך הוא לא ידע להגיד לי באיזו שעה בערך מתחילה הגיאות. בכל אופן ידעתי שיש לי כמה שעות כיון שיום לפני הייתי בחוף Trinity איזה שלוש שעות יותר מאוחר ועדין לא היתה גיאות, מצד שני לא היה לי מושג מה ההבדלים בשעות הגיאות בין הימים וגם באיזו מהירות המים עולים כשהגיאות מתחילה, אז החלטתי לא לשהות שם יותר מידי זמן.

הנחלון המפרצון בו שחיתי

המים במפרצון שהחלטתי להתרחץ בו היו נעימים יחסית (בכניסה הראשונה הם עדיין קצת קרים) כיון שזו מעין בריכה והם התחממו קצת.
בדרכי חזרה לנחלון על מנת לחצות אותו חזרה, באה לקרתי אישה ושאלה אותי אם אני מקומית. היא הסבירה לי שהיא רוצה לקנות בית מול הים, ורוצה לברר לגבי התנינים. הסתכלתי עליה עם סימן שאלה גדול ומודאג על הפנים, היא אמרה לי שאני צריכה להיזהר כשאני חוצה את הנחלון כיון שאיפה שיש עצי מנגרוב יש תנינים. הודתי לה על האזהרה אך לעצמי חשבתי שהיה עדיף קודם לפני שידעתי.
בכל אופן כשהתקרבתי לנחלון, באו לקראתו בהליכה (מהגדה השניה אליה רציתי להגיע), שתי נערות - הן התלבטו קצת וחצו אותו בריצה ומה שהספקתי לשמוע היה hurry up.
זה הספיק לי כדי שמפלס הפחד יעלה - לא ידעתי איך אני אמורה להיזהר מתנין - כשלא ראיתי בנחלון משהו שנראה כמו תנין שלם, נחיריים או עניים של תנין, חציתי אותו שוב - הפעם בריצה.
שמחה שהגעתי לגדה השניה כשכל הגפיים שלמות ומחוברות לגוף, רציתי לשבת לאכול משהו וסתם לשבת/לשכב ולהקשיב לים לציפורים ולרוח. הצל היחיד בסביבה היה בין עצי המנדרוב מאיזה עץ גבוה שהצל חלקית. החלטתי לשבת שם (לא לפני שחיפשתי תנינים באיזור), לפני היה יובל קטנטן של הנחלון אותו חציתי קודם.
שמתי לב שעדיין קשה לי לשבת ולא לעשות כלום (לא לקרוא, לא לכתוב, לא לאכול, לא לישון...) ניסיתי כמה פעמים להחזיר את תשומת הלב לקולות, לריחות ולתחושות.

עצי המנגרוב הנוף שראיתי מהמקום שהתישבתי בו

יום או יומים אחרי שהגעתי לקירנס - שלחתי אימיילים למספר חוות שנראו לי. הרוב לא חזרו אלי, ומי שחזר אמר שכרגע אין לו מקום לארח. החלטתי שאם עד יום שני לא אקבל תשובה חיובית מחווה באיזור אתחיל להדרים חזרה לכיון בריסבן.
ידעתי שאני מוזמנת להתארח במגנטיק אילנד (Magnetic Island) שנמצא כ 500 ק"מ דרומית לקירנס.
אז בסופו של דבר באמת שלחתי מייל להויט Hoyt ממגנטיק אילנד ושאלתי אם אוכל להגיע ביום רביעי.

בעיקרון אני מאוד ממליצה להגיע לקירנס - היה לי נעים להיות בה ויש המון מה לעשות באיזור (אם כי הכל מאוד יקר).

Bunderborg - 24.6.2009-30.6.2009

בנדרבורג - מתארחת אצל מורין.
מורין הזמינה אותי לבוא אליה כשחלקנו חדר באכסניה בבריסבן ביום הראשון שלי שם.

עוד כשהייתי אצל אן-מרי, הרגשתי שלא מתחשק לי לעבור מייד לחווה אחרת, רציתי לנוח ולטייל קצת.
לכן באחד הימים שהיא נסעה לבריסבן, ביקשתי ממנה שתוריד אותי ב Gympie, במטרה בין השאר למצוא מקום בו אוכל להתחבר לאינטרנט ולהחליט מה אני עושה הלאה.
הלכתי לסיפריה - היתה לי משהו כמו שעה להתחבר לאינטרנט לפני שסגרו אותה (זה היה יום שבת והספרייה נסגרת מוקדם ביום שבת).

החלטתי לשלוח מייל למורין ולשאול אותה אם ההזמנה בעינה עומדת. (כאשר ידעתי שלא אוכל לקרוא את התשובה עד ליום רביעי בו סיכמתי עם אן-מרי שאני עוזבת.)
ונתתי לה גם את מספר הטלפון של אן-מרי בבית.
יומים אחרי ששלחתי את המייל כלומר ביום שני, מורין התקשרה אל אן-מרי ובקשה אותי.
זה היה בשעת בוקר מוקדמת - אני חושבת שזה היה קצת לפני 7 בבוקר. והייתי באמצע רחיצת בקבוקי החלב לאחר שהאכלנו את החבר'ה.
עוד כשהטלפון צילצל חשבתי משום מה שאולי זאת מורין, והופתעתי פעמים כשאן-מרי נתנה לי את הטלפון - פעם ראשונה כיון שזו באמת היתה מורין (ההפתעה היתה על התחושה המוקדמת והלא הגיונית שהתבררה כנכונה), וההפתעה השניה שכן ההזמנה בעיינה עומדת ושהיא תשמח שאבוא.

כיון שכבר הזמנתי כרטיס אוטובוס לבנדרבורג ידעתי להגיד לה באיזו שעה האוטובוס מגיע לבנדרבורג וקבענו שהיא תבוא לקחת אותי מתחנת האוטובוס.

מורין חיכתה לי בתחנה ואיך שנכנסנו לאוטו, היא סיפרה לי שהיא התקשרה לאן-מרי כדי לברר מה אני אוכלת, ופרסה בפני את מה שיש לה בבית ושאלה אם זה מספיק.
אמרתי לה שבוודאי התרגשתי מכך שהיא חשבה ואף ביררה עם אן-מרי.

מורין גרה בבית קטן יחסית וישן מאוד ליד מסילת ותחנת רכבת.
היא בת 69, עובדת שבוע אחד כל חודש במחלקת הסטטיסטיקה - באותו שבוע בו היא עובדת, היא צריכה לראיין אנשים ולמלא שאלונים סטטיסטים (הגעתי אליה בשבוע בו היא עובדת).
יש לה שני בנים בני 29 ו 30, שניהם נמצאים במערב אוסטרליה, בן אחד בחיל הים (משרת בצוללת), והבן השני בדיוק התקבל לעבודה באנטרטיקה!! (שם יבלה 7 חודשים).
בעלה נפטר כשהם היו בני 5 ו 6 והיא לא נישאה שנית.

עושה רושם שהיא ממש מתרגשת מזה שאני כאן, היא אספה מראש המון ברושורים ומפות על מה אפשר לעשות באיזור, וממש מנסה לעזור בכל דבר,
לדוגמא, סיפרתי לה שאני מתלבטת וחושבת אולי לקנות רכב, ושחשבתי ללכת לאכסניות ולהסתכל על מודעות מכירת רכבים. היא מיד אמרה לי שתתיעץ למחרת עם המכונאי אצלו היא מטפלת ברכב.
בכלל יש לי המון התלבטויות עכשיו מה לעשות הלאה, אז שיתפתי אותה בכל ההתלבטיות שלי ומייד היא מנסה לעזור, לברר איתי איפה החוות הבאות בהן אני רוצה להתנדב, לברר לגבי טיסות לניו-זילנד, להמליץ על סוכני נסיעות
היא אפילו התקשרה לקרובי משפחה וחברים ב Cairns (העיר אליה החלטתי להגיע) ולשאול האם תוכל לתת לי את מספר הטלפון שלהם.

ובכלל נראה ששתינו עוזרות מאוד אחת לשניה - לי יש מגורים בחינם, אוכל אני קונה (אני לא מתכוונת להגיד לה מה אני רוצה שתקנה, אלא קונה את זה בעצמי).
ואני מהווה לה חברה, אנחנו משוחחות בערבים, אתמול ראינו סרט ביחד, עזרתי לה לחבר מסך אותו קיבלה מהעבודה, סידרתי לה משהו במחשב והורדתי לה צמח מטפס מגדר, עליה נהגה לתלות כביסה לפני שהצמח השתלט עליה.
ערב אחד כשהייתי כבר במיטה וקראתי, היא באה בגאווה לספר לי שבנה בדיוק התקשר וסיפר לה שהתקבל לעבודה באנטרטיקה - היה לה ניצוץ בעניים והיא הקרינה שימחה... ואני בטוחה שחלק מההתרגשות היתה שהיא יכולה לשתף עם מישהו פנים מול פנים.

היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא הזמינה ככה מישהו אליה הביתה, ושבני משפחתה דאגו בהתחלה שמה היא מפתחת שיטיון או משהו כזה.
אמרתי לה שגם אני פעם ראשונה שמוזמנת וניענת להזמנה כזו ושתינו שמחנו עם הביחירות האלו שעשינו.

שהיתי אצלה שבוע, שבוע בו ראיתי כמה זה יכול להיות כיף ומהנה לארח מטיילים, ואין לי ספק שכשאחזור לארץ ואתארגן על מקום מגורים, אשנה את הסטטוס שלי ב .CouchSurfing ממתארחת (למרות שלא יצא לי עדיין להתארח דרך האתר) למארחת.

לבקשת הקהל - הנה תמונות שלי (לא תמיד מוצלחות אך זה מה יש)

ואני לא יכולה בלי תמונות של הטבע הנפלא שיש כאן...

מדוזה קטנטנה

להקות של סרטנים קטנים - ברגע שהם מרגישים צעדים על החול, הם מתחפרים ונעלמים. אם מחכים כמה שניות הם שוב מבצבצים מהחול ומתחילים לצעוד, מראה יפיפה.

Australian Magpie - שבא לבדוק מה אני אוכלת